נתנאל 123456
New member
הממלכה שאבדה.
הערה: זה הוא השיר הראשון שכתבתי אם זה נחשב לשיר.
על מרגלות ההרים בין עצים
ושדות ירוקים ונותני פרי
ליד יער קסום הארמון ועלים
נפלו לעטים בחורף שעליו הסתבכו
כמול כותלי ארמוננו
לקראת האביב מן
העץ האלון הגדול
על פנייך אהובתי
ואת – בשנתך ואני
חיכיתי לך אהבת
נפשי. בלילות הקרים
שעוד הארמון היה קפוא
ורק תנור עצים אחד
גדול חמים את גופנו.
.
שכבתי אליך כי גופך היה קר גופך קפא
ולבי נשבר עט עט לראות אותך
שאת עוד לא קמה . ולבי - נשרף
כגחלים בין שני עמודי אש
שגופרית- נפלטה מהם ישר ללועי
ונשרפתי מאש ונחנקתי ,
כי נשמתי לא
צלחה בך , ולא טעמתי מנשיקות
פייך.כי בשנתך את היית כמתה בעיני
את גופך לא הרגשתי חוץ מליבך
שפעם בחוזקה בין חזי. אבל
לפחות עימי במטי ובלילה
ראיתי אותך ניסכה יפת מראה
לבושה בעטרת ויהלומים ופניך היו
לבנות כסיד ,וענייך היו מאופרות
בצבע שחור כערוב. וענייך היו כמצלות ים -
צבעות בצבע כחול כשימי השמים.
אבל השממה - כיסתה את הארץ
השמים נהיו אפורים וטל לא ירד
על הארץ ביום הלכתך ממני .
את בחיים, אז למה בכי גדול
עד כדאי -כך? אלוהי תחזיר
את נשמתי שתנפח בה את
נשמתה.
המשך::
חלומי:
.
ובאותו הלילה חלמתי
עליך, שהינך מקפצת
כאילה, בין מישורים
ומטילת, כעוף הבין ארצות,
שונות מפריחה ומצביע את השמים
בקשת, בענן ,שמצביע את השמים ,
בצבעים שונים שמפרחים את העולם.
ואני חפצתי בדברי חוכמתך.
יותר -מדינרי זהב ויהלומים
ואני יחפור באדמה יבשה - ילקק כול פרח
כדי להצמיחו כי פיך מטיף ריח רענן
ומשפטיך בושם בעני. וטל מעניך ירד
כי שבת אלי כמקדם
בחופשי אליך:
וקמתי בבוקר השכם לחפש,
את אהובתי שנעלמה לה.
יצאתי לבדי בלי חרב על ידי ,
ובלי קשת בין אצבעותי ירדתי
ימן ההר ואין שומר בפתח
בפתח הארמון כאלו שהזמן
זז לו במרחב אחרי הכול
לא היה כמקודם
ופגשתי בירודי ליער.
שהיה כמול - ארמוננו, שאותו הינו
מחשבים כגן עדן.
והלכתי ,-בהתקרבי על היער
וראיתי - את העיר נשרף כתלוי ארמוני
נצפו בשחור.
מכאבי\ על גנך פסעתי קדימה וראיתי
את - עולמנו נחרב כמול עיני העננים
בישרו , השבילים היו סבוכים
עד כדאי כך - שלא היה לי בי
אוויר ובקדמתי –קדימה ראיתי את זוועת
עולמנו.
על אדמתו את אנשי- כפרי אנשי
ממלכתנו שנפלה מצאתך מטמאים
את אדמתנו \הורסים את
נחלתנו גני הירקית נהפכו.
לשממה נהרות ומפלים
יבשו, העצים צעקו .
עד -שנכרתו ונפלו על הארץ
מכוסים בעלים וסבוכים עד כאין
עני יכולות לראותם כלבים - נשכו פן
נכיהם בידי במקלות ואבנים, זרים
נכר יתיחדו עם נשיותנו . עולמנו
ו קרס אלי
ואת היית הרחק ממני .
אדם זקן ישב בצד
נהרתנו מסתכל על
התהו ואין- פחד בלבו נכנס
ואין -רעד בעצמותיו
אליו פסעתי רגלי , ושאלתי
היכן ראיתי אהובתי וענה לי
אהבותך- -מלכתך עברה
לה פתע מהירה אל מנלחותך.
. שואבת מים מין הבאר מרטיבה.
. רגילה ואת מלובשה לבשה
והלכה לה \ כבבזק ורעם ועיני\
אינם ראותנה עוד מלכי./
:
ואחזני הפחד - ושאלתיהו איך
נראתה נערתי איפה מצאותיה
על גדות הנהר? והזקן ענה לי
נערתך יפת עניים .כחולות כמצולת ים
לה שערה מתנופף ברוח, ארוך הוא עד
למאוד, חלק כשערה של זאבה
ועבה כשער אריה רגילה כמגדל
וחזקות, כעמודי שיש- מוצפות
בננצוצי -זהב על רגליה.
בגידה מעוטרות בכסף
וביהלומים -פניה כפניה מלאך-
הירד מן השמימיה., וקולה כזמיר בשעת
המגלה לנו את שעת האביב יפה מלכתך
יפה עד למאוד.
אך נראה כי אבדה
לה נשמתה בצאת הירח - והשמש
עוד לא נגלתה בבוקר וכזאת יצא
לה שמעתי אותי והבנתי\ כי אכן
מלכתי היא ושבעותי הייתה שלא
אשכך עד-ד שיצא רוחי מקרבי ועד
שמותי יכה בי.
כמטמונים ייעניגו לב
מוצאם ואמצא אהובה והשיב על מבצר.
ואחקוק באבן ונשאר, בי חותם, וצדק
מושל עולם, ואין די בחיפוש רב אחרי מטמון
נשגב.
הערה: זה הוא השיר הראשון שכתבתי אם זה נחשב לשיר.
על מרגלות ההרים בין עצים
ושדות ירוקים ונותני פרי
ליד יער קסום הארמון ועלים
נפלו לעטים בחורף שעליו הסתבכו
כמול כותלי ארמוננו
לקראת האביב מן
העץ האלון הגדול
על פנייך אהובתי
ואת – בשנתך ואני
חיכיתי לך אהבת
נפשי. בלילות הקרים
שעוד הארמון היה קפוא
ורק תנור עצים אחד
גדול חמים את גופנו.
.
שכבתי אליך כי גופך היה קר גופך קפא
ולבי נשבר עט עט לראות אותך
שאת עוד לא קמה . ולבי - נשרף
כגחלים בין שני עמודי אש
שגופרית- נפלטה מהם ישר ללועי
ונשרפתי מאש ונחנקתי ,
כי נשמתי לא
צלחה בך , ולא טעמתי מנשיקות
פייך.כי בשנתך את היית כמתה בעיני
את גופך לא הרגשתי חוץ מליבך
שפעם בחוזקה בין חזי. אבל
לפחות עימי במטי ובלילה
ראיתי אותך ניסכה יפת מראה
לבושה בעטרת ויהלומים ופניך היו
לבנות כסיד ,וענייך היו מאופרות
בצבע שחור כערוב. וענייך היו כמצלות ים -
צבעות בצבע כחול כשימי השמים.
אבל השממה - כיסתה את הארץ
השמים נהיו אפורים וטל לא ירד
על הארץ ביום הלכתך ממני .
את בחיים, אז למה בכי גדול
עד כדאי -כך? אלוהי תחזיר
את נשמתי שתנפח בה את
נשמתה.
המשך::
חלומי:
.
ובאותו הלילה חלמתי
עליך, שהינך מקפצת
כאילה, בין מישורים
ומטילת, כעוף הבין ארצות,
שונות מפריחה ומצביע את השמים
בקשת, בענן ,שמצביע את השמים ,
בצבעים שונים שמפרחים את העולם.
ואני חפצתי בדברי חוכמתך.
יותר -מדינרי זהב ויהלומים
ואני יחפור באדמה יבשה - ילקק כול פרח
כדי להצמיחו כי פיך מטיף ריח רענן
ומשפטיך בושם בעני. וטל מעניך ירד
כי שבת אלי כמקדם
בחופשי אליך:
וקמתי בבוקר השכם לחפש,
את אהובתי שנעלמה לה.
יצאתי לבדי בלי חרב על ידי ,
ובלי קשת בין אצבעותי ירדתי
ימן ההר ואין שומר בפתח
בפתח הארמון כאלו שהזמן
זז לו במרחב אחרי הכול
לא היה כמקודם
ופגשתי בירודי ליער.
שהיה כמול - ארמוננו, שאותו הינו
מחשבים כגן עדן.
והלכתי ,-בהתקרבי על היער
וראיתי - את העיר נשרף כתלוי ארמוני
נצפו בשחור.
מכאבי\ על גנך פסעתי קדימה וראיתי
את - עולמנו נחרב כמול עיני העננים
בישרו , השבילים היו סבוכים
עד כדאי כך - שלא היה לי בי
אוויר ובקדמתי –קדימה ראיתי את זוועת
עולמנו.
על אדמתו את אנשי- כפרי אנשי
ממלכתנו שנפלה מצאתך מטמאים
את אדמתנו \הורסים את
נחלתנו גני הירקית נהפכו.
לשממה נהרות ומפלים
יבשו, העצים צעקו .
עד -שנכרתו ונפלו על הארץ
מכוסים בעלים וסבוכים עד כאין
עני יכולות לראותם כלבים - נשכו פן
נכיהם בידי במקלות ואבנים, זרים
נכר יתיחדו עם נשיותנו . עולמנו
ו קרס אלי
ואת היית הרחק ממני .
אדם זקן ישב בצד
נהרתנו מסתכל על
התהו ואין- פחד בלבו נכנס
ואין -רעד בעצמותיו
אליו פסעתי רגלי , ושאלתי
היכן ראיתי אהובתי וענה לי
אהבותך- -מלכתך עברה
לה פתע מהירה אל מנלחותך.
. שואבת מים מין הבאר מרטיבה.
. רגילה ואת מלובשה לבשה
והלכה לה \ כבבזק ורעם ועיני\
אינם ראותנה עוד מלכי./
:
ואחזני הפחד - ושאלתיהו איך
נראתה נערתי איפה מצאותיה
על גדות הנהר? והזקן ענה לי
נערתך יפת עניים .כחולות כמצולת ים
לה שערה מתנופף ברוח, ארוך הוא עד
למאוד, חלק כשערה של זאבה
ועבה כשער אריה רגילה כמגדל
וחזקות, כעמודי שיש- מוצפות
בננצוצי -זהב על רגליה.
בגידה מעוטרות בכסף
וביהלומים -פניה כפניה מלאך-
הירד מן השמימיה., וקולה כזמיר בשעת
המגלה לנו את שעת האביב יפה מלכתך
יפה עד למאוד.
אך נראה כי אבדה
לה נשמתה בצאת הירח - והשמש
עוד לא נגלתה בבוקר וכזאת יצא
לה שמעתי אותי והבנתי\ כי אכן
מלכתי היא ושבעותי הייתה שלא
אשכך עד-ד שיצא רוחי מקרבי ועד
שמותי יכה בי.
כמטמונים ייעניגו לב
מוצאם ואמצא אהובה והשיב על מבצר.
ואחקוק באבן ונשאר, בי חותם, וצדק
מושל עולם, ואין די בחיפוש רב אחרי מטמון
נשגב.