המלצות: קוטזי

[frustrated]

המלצות: קוטזי

 

[frustrated]

1. חרפה

הוצאת עם עובד, 266 עמודים. "חרפה" מספר את סיפורו של דיוויד לורי, מרצה בגיל העמידה באוניברסיטה לשירה רומנטית בדרום-אפריקה שאחרי האפרטהייד. לורי, שכל חייו התעסק עם נשים, התחתן והתגרש פעמיים, מסתבך בפרשת-אהבים עם אחת מהסטודנטיות הצעירות שלו. הפרשיה מתפוצצת, ולורי נאלץ לעזוב את משרתו באוניברסיטה. הוא עוזב את קייפטאון, שם הוא מתגורר, ועובר לגור עם ביתו, לוסי, בחוה שלה מחוץ לעיר. לאורך הספר מגולל קוטזי את מערכת היחסים בין לורי המזקן לביתו הצעירה. כיצד לורי נאלץ להתמודד עם העובדה שביתו היא כבר לא ילדה קטנה, וכיצד לוסי נאלצת להתמודד עם נוכחתו הפתאומית של אביה בחייה, שעד כה התנהלו מרוחקים ממנו. מערכת היחסים הסבוכה בין השניים עוברת פיתולים רבים לאורך הספר, אשר משפיעים על אישיותו של לורי בצורה ניכרת. גם הוא משתנה, מפתחת, מתמודד עם עצמו ועם אישיותו פעם אחר פעם, נלחם נגד הזקנה, נגד אותם הרגלים בלתי-רצויים שסגל לעצמו. הסיפור מתחולל על רקע דרום-אפריקה השסועה שלאחר האפרטהייד. מצד אחד קיימים השחורים שתובעים צדק היסטורי והלבנים שלא יודעים איך להתמודד עם העוול ההיסטורי שהם בצעו נגד השחורים. כל זה משתלב בתוך מערכת היחסים בין לורי ולוסי, והופך את הסיפור הקטן של שניהם לסיפור אנושי עד מאוד, בתוך מדינה שלא ידעה אנושיות זה שנים רבות. מומלץ בחום!

 

[Rivendell]

מעניין ששמת את הדגש דווקא על יחסי

האב-ובת שם. אני זוכרת שכשקראתי את הספר, זה היה אצלי מאוד ברקע דווקא לעומת היחסים המאוד מורכבים עם המשפחה השכנה. יחסי השחורים-לבנים שם הרבה יותר עניינו אותי, וההרגשה שלי היתה שיש עליהם הרבה יותר דגש ו"בשר". הסיפור של לורי ובתו קיים וחשוב - אבל הוא מהווה בעיני רקע לסיפור האמיתי - הסיפור של האפרטהייד.

 

[מול פלנדרס]

אז באמת רציתי לשאול אתכם

חשבתי לקרוא את הספר אבל אני מתלבטת...אין לי כרגע מצב רוח לספר על הלקאה עצמית, חשבון נפש, וכ' וכו' האם זה ספר מהסוג הזה? לא שחשבון נפש זה לא חשוב אבל כמו שאמרתי, פשוט לא מתאים לי כרגע.

 

[Rivendell]

תראי, זה ספר כבד

הלקאה עצמית וחשבון נפש - אני מניחה שזה כבר אינדיווידואלי. אבל הספר עצמו לא קל לקריאה, ובהחלט מעורר שאלות. אולי כדאי לשים בצד לזמן אחר.

 

[frustrated]

צודקת חלקית

בקריאה שניה, בהחלט פסחתי על מערכת היחסים המרתקת בין לורי ופטרוס. החשדנות מצד אחד, או למעשה הידיעה הנוראית של מעשיהם, אבל אי-היכולת להתנתק מהם, ומצד שני, ההכרה שהם חלק בלתי-נפרד מהמציאות שלהם, ההבנה של לוסי שאי-אפשר פשוט לקום וללכת, בעוד שלורי מסרב להכיר בכך. אני חושב שמערכת היחסים בין לורי, לוסי ופטרוס מציגה את המצב הבלתי-אפשרי שבו שרויה דרום-אפריקה. מצב שבו קהילות שונות בצעו פשעים בלתי-אנושיים האחת נגד השניה, וכעת הם צריכות להתגבר על פשעי העבר ולבנות מציאות חדשה ביחד, תוך הכרה בפשעי עבר ובכך שאף אחד לא הולך לשום מקום. להכיר בכך שאותו אדם שבעבר ניצל אותך, פגע בך ועשק אותך, הוא עכשיו השותף שלך לבניית מציאות חדשה, ואתה צריך להיות חזק מספיק בשביל להתגבר על זה. עם זאת, אני לא חושב שהיחסים בין לורי ללוסי עומדים ברקע והם פחות מודגשים. אולי בחרתי להתייחס דווקא אליהם בגלל שיותר הזדהיתי למערכת היחסים הזאת. הייתי שמח אם יכולת להוסיף את הפסקה לעיל להמלצה.

 

[Rivendell]

מעבר לזה יש שם תחושה מאוד חזקה

של מצב נתון שמוצג בלי שיפוטיות. הדמויות הן כולן בני אדם שנקלעו לנסיבות מסויימות. אין שם תחושת מרמור או אשמה - אלא פשוט הצגה של המצב הקיים. זה מאפשר מעין הצצה לתוך העולם המסובך הזה, ומה שאהבתי בביצוע של קוטזי הוא שאת התחושות - את האשמה, המרמור וכו' - הוא משאיר דווקא לקורא ולא לדמויות.

 

[מילי33]

לא יכולתי להזדהות עם הספר

בגלל הפסיביות הגדולה והלא מוסברת של הבת שנאנסת, נשארת ומקבלת הכל בהכנעה. היא נראתה לי יותר כמו מטאפואה מאשר אישה.

 

[frustrated]

צודקת חלקית

בקריאה שניה, בהחלט פסחתי על מערכת היחסים המרתקת בין לורי ופטרוס. החשדנות מצד אחד, או למעשה הידיעה הנוראית של מעשיהם, אבל אי-היכולת להתנתק מהם, ומצד שני, ההכרה שהם חלק בלתי-נפרד מהמציאות שלהם, ההבנה של לוסי שאי-אפשר פשוט לקום וללכת, בעוד שלורי מסרב להכיר בכך. אני חושב שמערכת היחסים בין לורי, לוסי ופטרוס מציגה את המצב הבלתי-אפשרי שבו שרויה דרום-אפריקה. מצב שבו קהילות שונות בצעו פשעים בלתי-אנושיים האחת נגד השניה, וכעת הם צריכות להתגבר על פשעי העבר ולבנות מציאות חדשה ביחד, תוך הכרה בפשעי עבר ובכך שאף אחד לא הולך לשום מקום. להכיר בכך שאותו אדם שבעבר ניצל אותך, פגע בך ועשק אותך, הוא עכשיו השותף שלך לבניית מציאות חדשה, ואתה צריך להיות חזק מספיק בשביל להתגבר על זה. עם זאת, אני לא חושב שהיחסים בין לורי ללוסי עומדים ברקע והם פחות מודגשים. אולי בחרתי להתייחס דווקא אליהם בגלל שיותר הזדהיתי למערכת היחסים הזאת. הייתי שמח אם יכולת להוסיף את הפסקה לעיל להמלצה.

 

[Ayelet S]

עוד בעניין קוטזי - איריס לעאל כותבת

במוסף הספרים של "הארץ" על "עלומים".

 

[frustrated]

2. חייו וזמניו של מיכאל ק'

הוצאת עם עובד, 191 עמודים. לאחר שהתפעלתי מ"חרפה" של קוטזי, פניתי אל ספר ישן יותר שלו, צנום יותר, אך שגם נחשב לאחד מיצירותיו הטובות של הזוכה הטרי בפרס הנובל המכובד. לצערי הרב, התאכזבתי. "חייו וזמניו של מיכאל ק'" מספר, שכפי שניתן להסיק מן הכותרת, את סיפורו של מיכאל ק', גבר "צבעוני" החי בדרום אפריקה בעת שמשתוללת מלחמת אזרחים רצחנית בין תובעי-החופש לבין המשטר הצבאי. מיכאל ק' מנסה ביחד עם אמו החולה והזקנה לברוח מעיר מגוריהם, על מנת שהוא יוכל להביא את זו למחוז ילדותה. בדרכו, ניתן מיכאל באינספור קשיים מצד הבירוקרטיה חסרת-הרחמים, שמסרבת להושיט ולו שמץ של עזרה לאמא החולנית, אותה הוא נאלץ לסחוב במריצה. מיכאל מתגלגל ממקום למקום, ממחנות עבודה לבתי-חולים, ומשמש פעם אחר פעם קורבן לאדם אחר. סיפורו הוא קפקאי במידה רבה, ולפי דעתי הק' שבשמו מרמזת על יוסף ק' או ק' מרומניו של קפקא. למרות שסיפורו של מיכאל ק' מעניין, אין הספר ניחן בכתיבה הקולחת שמאפיינת את "חרפה". קוטזי בונה דמות מעניינת, אך הדרך שבה הוא בונה אותה מוזרה במקצת. מיכאל עובר שינויים רבים, ולא תמיד ברורה מהות השינוי, ולא תמיד השינויים הללו הם בעלי אמינות ספרותית. קשה להזדהות עם מיכאל, קשה להיכנס אל תוך עורו. למרות שהספר צנום, היה לי קשה לצלוח אותו. כפי שמנוכר מיכאל ק' למציאות בה הוא חי, כך הרגשתי שהספר מנוכר לי.

 

[דוסטו]

אכן כדאי לקרוא את "עלומים"

כדי להבין את הסופר שכתב את הספור החולני והסוטה "חרפה" בצורה כ"כ קרה ומנוכרת. כ"כ חולני שזה מאפיל על האיכות של הספר. כפי שאמרתי כאן, בשרשור שהתפתח למשהו לא רלוונטי לחלוטין, הגבור של "עלומים" -קוטזי עצמו- מתגלה כיצור סוציופאטי, רכיכתי, אגוצנטרי מנותק וקר כדג. רק לאישיות כזו יכול היה להיות הכשרון לכתוב את "חרפה" כאילו הוא עומד מהצד. כאילו שום דבר לא נוגע לו. רפורטר מנוכר. בלי כל רמז לשאלת מוסר, בלי כל גילוי של אמפטיה.