המלצה
- פותח הנושא גילעד 63
- פורסם בתאריך
חובבי האמת
אשתמש בדוגמא של אחותי הגדולה ז"ל. אומצה בינקות לפני שהורי הגיעו לארץ, עלתה איתם לארץ כשהייתה בת 4 וגדלה בארץ כילדה ישראלית לכל דבר, בי"ס, תיכון וכו' את אהוב ליבה פגשה כבר בתיכון, היו חברי גרעין נח"ל ונשארו בקיבוץ אחרי הצבא, נישאו והולידו שלושה ילדים נפלאים. בסביבות גיל 40 חלתה בסרטן, החלימה ממנו ושלוש שנים אחרי זה חלתה שוב ונפטרה. זמן מה לאחר פטירת היינו כולנו אצל ההורים שלי ובאותו זמן אם ילדיי ואני שקלנו לאמץ בעצמנו אחרי שהולדנו שני ביולוגיים שלנו. הנושא עלה בשיחה וגיסי עשה סימנים לאם ילדיי שלא תמשיך בנושא. לאחר מכן בשיחה בארבע עיניים בחוץ הוא סיפר לה שהילדים לא יודעים. למען הסר ספק, באותו זמן מדובר בשלושה בני עשרה בוגרים למדי. מסתבר שאחותי, מאז ששמעה על היותה מאומצת בגיל קטן קברה את העניין בינה לבין עצמה, המסר להורים שלי היה "אתם ההורים שלי ושום דבר אחר לא מעניין אותי" ולא דיברה על זה יותר. מבחינתה זה לא קרה ולא היה קיים ודי. עד כדי כך עמוקה הייתה ההכחשה שהיא לקחה את הסוד איתה לקבר ולא סיפרה לילדיה.
המדהים ביותר הוא העובדה שאני בגיל 4 לאחר שלמדתי איך באים ילדים לעולם באתי להורים עם שאלה לגבי הבדל בצבע השיער וקיבלתי את התשובה שאני מאומץ עם הסבר יפה. אני הייתי ג'ינג'י והורי עם שיער שחור. אחות לעומתי היתה בלונדינית ברמות של שוודיה וכן שלושת ילדיה בלונדינים. מעולם לא שאל אף אחד מהם את השאלה שאני שאלתי בגיל 4 כי היא היתה כל כך מתבקשת. האם אפשר להעביר הכחשה והדחקה לילדים במסר לא מילולי?
לפעמים כולנו פוגשים דברים שהאמת שבהם עשויה להיות קשה וכואבת ולאלץ אותנו להתמודד עם דברים כואבים ואולי מפחידים. בספר של פועה יש לא מעט כאלה, אז מי שלא מוכן עדיין או לא רוצה (וכבודו במקומו מונח, אינני שופט אף אחד) אז אולי הספר לא בשבילו עדיין.
לזה התכוונתי כשאמרתי בקריצה "חובבי האמת". אני דרך אגב אחד מהם. לא רק חובב, סוג של מכור לאמת
לא תמיד כיף.
אשתמש בדוגמא של אחותי הגדולה ז"ל. אומצה בינקות לפני שהורי הגיעו לארץ, עלתה איתם לארץ כשהייתה בת 4 וגדלה בארץ כילדה ישראלית לכל דבר, בי"ס, תיכון וכו' את אהוב ליבה פגשה כבר בתיכון, היו חברי גרעין נח"ל ונשארו בקיבוץ אחרי הצבא, נישאו והולידו שלושה ילדים נפלאים. בסביבות גיל 40 חלתה בסרטן, החלימה ממנו ושלוש שנים אחרי זה חלתה שוב ונפטרה. זמן מה לאחר פטירת היינו כולנו אצל ההורים שלי ובאותו זמן אם ילדיי ואני שקלנו לאמץ בעצמנו אחרי שהולדנו שני ביולוגיים שלנו. הנושא עלה בשיחה וגיסי עשה סימנים לאם ילדיי שלא תמשיך בנושא. לאחר מכן בשיחה בארבע עיניים בחוץ הוא סיפר לה שהילדים לא יודעים. למען הסר ספק, באותו זמן מדובר בשלושה בני עשרה בוגרים למדי. מסתבר שאחותי, מאז ששמעה על היותה מאומצת בגיל קטן קברה את העניין בינה לבין עצמה, המסר להורים שלי היה "אתם ההורים שלי ושום דבר אחר לא מעניין אותי" ולא דיברה על זה יותר. מבחינתה זה לא קרה ולא היה קיים ודי. עד כדי כך עמוקה הייתה ההכחשה שהיא לקחה את הסוד איתה לקבר ולא סיפרה לילדיה.
המדהים ביותר הוא העובדה שאני בגיל 4 לאחר שלמדתי איך באים ילדים לעולם באתי להורים עם שאלה לגבי הבדל בצבע השיער וקיבלתי את התשובה שאני מאומץ עם הסבר יפה. אני הייתי ג'ינג'י והורי עם שיער שחור. אחות לעומתי היתה בלונדינית ברמות של שוודיה וכן שלושת ילדיה בלונדינים. מעולם לא שאל אף אחד מהם את השאלה שאני שאלתי בגיל 4 כי היא היתה כל כך מתבקשת. האם אפשר להעביר הכחשה והדחקה לילדים במסר לא מילולי?
לפעמים כולנו פוגשים דברים שהאמת שבהם עשויה להיות קשה וכואבת ולאלץ אותנו להתמודד עם דברים כואבים ואולי מפחידים. בספר של פועה יש לא מעט כאלה, אז מי שלא מוכן עדיין או לא רוצה (וכבודו במקומו מונח, אינני שופט אף אחד) אז אולי הספר לא בשבילו עדיין.
לזה התכוונתי כשאמרתי בקריצה "חובבי האמת". אני דרך אגב אחד מהם. לא רק חובב, סוג של מכור לאמת
year of the cat
New member
למה לא לכבד את רצונה? למה הכחשה?
זכותה להרגיש "אתם ההורים שלי ושום דבר אחר לא מעניין אותי" מבלי להדביק הכחשות
ובנוגע לצבעים,
אצלי במשפחה (הורים אחים דודים וכולי) אף אחד לא דומה לאף אחד אחר ברמות קיצוניות מאוד.
אף אחד לא מאומץ (ולפני שמישהו יחליט שגם אנחנו מכחישים, מכל מיני סיבות, הנושא נבדק)
מכיוון שכך גדלתי, זה לא נראה לי מוזר אף פעם שאנשים באותה משפחה לא דומים אחד לשני
זכותה להרגיש "אתם ההורים שלי ושום דבר אחר לא מעניין אותי" מבלי להדביק הכחשות
ובנוגע לצבעים,
אצלי במשפחה (הורים אחים דודים וכולי) אף אחד לא דומה לאף אחד אחר ברמות קיצוניות מאוד.
אף אחד לא מאומץ (ולפני שמישהו יחליט שגם אנחנו מכחישים, מכל מיני סיבות, הנושא נבדק)
מכיוון שכך גדלתי, זה לא נראה לי מוזר אף פעם שאנשים באותה משפחה לא דומים אחד לשני
אני חושבת שאפשר לכבד את הבחירה של אחותך.
אתה קורה לזה הדחקה, אבל אולי העניין פשוט לא העסיק אותה ולא היה לה חשוב בחיים? או אולי זו הייתה בחירה עקרונית ומודעת לא להתעסק במשהו שעלול לגרום לה כאב? אולי מבחינתה אחותך לא חייתה בשקר אלא בתוך האמת שלה: היא אומצה מגיל קטן, מבחינתה ההורים היחידים שהיא הכירה אותם ובהם היו ההורים המאמצים והשורשים הביולוגיים מהעבר לא שינו לה לכאן או לכאן. אם הוריה מילאו את תפקידם וסיפרו לה שהיא מאומצת ומבחינתם לא הסתירו מידע, והיא בחרה לעזוב את הנושא מאיזו סיבה שלא תהיה, זה לא נקרא שיש בסיפור הזה שקר בניגוד ל"חובבי האמת".
ובקשר לצבע שיער - אני מכירה משפחות ביולוגיות לא מעטות שבהן לילדים ולהורים יש צבע שיער שונה. זה כשלעצמו לא מוכיח כלום ולא מעורר חשד. אולי הילדים לא שואלים פשוט כי זה לא עולה בדעתם? לא כולם מודעים ועסוקים כל הזמן סביב עניין האימוץ, אתה יודע?
אתה קורה לזה הדחקה, אבל אולי העניין פשוט לא העסיק אותה ולא היה לה חשוב בחיים? או אולי זו הייתה בחירה עקרונית ומודעת לא להתעסק במשהו שעלול לגרום לה כאב? אולי מבחינתה אחותך לא חייתה בשקר אלא בתוך האמת שלה: היא אומצה מגיל קטן, מבחינתה ההורים היחידים שהיא הכירה אותם ובהם היו ההורים המאמצים והשורשים הביולוגיים מהעבר לא שינו לה לכאן או לכאן. אם הוריה מילאו את תפקידם וסיפרו לה שהיא מאומצת ומבחינתם לא הסתירו מידע, והיא בחרה לעזוב את הנושא מאיזו סיבה שלא תהיה, זה לא נקרא שיש בסיפור הזה שקר בניגוד ל"חובבי האמת".
ובקשר לצבע שיער - אני מכירה משפחות ביולוגיות לא מעטות שבהן לילדים ולהורים יש צבע שיער שונה. זה כשלעצמו לא מוכיח כלום ולא מעורר חשד. אולי הילדים לא שואלים פשוט כי זה לא עולה בדעתם? לא כולם מודעים ועסוקים כל הזמן סביב עניין האימוץ, אתה יודע?
שתיכן צודקות
במחשבה שנייה, אתן צודקות. אני מצטער שכתבתי את מה שכתבתי. כנראה שאני באמת מדביק את המחשבות והנסיון האישי שלי על אחרים. הנסיון האישי שלי ומה שלמדתי על הנושא הוא רק שלי ואין להשליך ממנו על שום דבר בנושא האימוץ. באמת לא כולם עסוקים ומודעים בנושא האימוץ כל הזמן. כנראה שזה רק אני. אני מתנצל אם גרמתי לאי נעימות כלשהי. אשתדל בהחלט להמנע מזה בעתיד. איך קוראים לתכנית של בילי בסרגליק? "רק דברים טובים".
שיהיה סופשבוע מקסים לכולם.
במחשבה שנייה, אתן צודקות. אני מצטער שכתבתי את מה שכתבתי. כנראה שאני באמת מדביק את המחשבות והנסיון האישי שלי על אחרים. הנסיון האישי שלי ומה שלמדתי על הנושא הוא רק שלי ואין להשליך ממנו על שום דבר בנושא האימוץ. באמת לא כולם עסוקים ומודעים בנושא האימוץ כל הזמן. כנראה שזה רק אני. אני מתנצל אם גרמתי לאי נעימות כלשהי. אשתדל בהחלט להמנע מזה בעתיד. איך קוראים לתכנית של בילי בסרגליק? "רק דברים טובים".
שיהיה סופשבוע מקסים לכולם.
בפורום כזה
שנוגע בנושא כל כך מורכב ומלא ברגשות אני חושב שתקף מה שלמדתי לאורך החיים. כשמדובר באנשים, הכל אישי. כל אחד מדבר יותר מהרהורי ליבו מאשר מדעתו האקדמית. אולי אני טועה. לגבי אחותי, אני מדבר מתוך היכרות מעמיקה איתה לאורך ארבעים שנה ולא מתוך דיון אקדמי גרידא על איזה מישהי תיאורטית.
ילדה בת 6 לא ממש עושה "בחירה" כמו שאת ואני כמבוגרים עושים. על זה אפשר להסכים?
כל ילד זכאי לרגשותיו וכל רגש הוא לגיטימי, יחד עם זה כשילד בגיל כזה קטן נוקט בגישה כזו טוטאלית זה מעלה שאלות. שוב, אולי רק אצלי.
שנוגע בנושא כל כך מורכב ומלא ברגשות אני חושב שתקף מה שלמדתי לאורך החיים. כשמדובר באנשים, הכל אישי. כל אחד מדבר יותר מהרהורי ליבו מאשר מדעתו האקדמית. אולי אני טועה. לגבי אחותי, אני מדבר מתוך היכרות מעמיקה איתה לאורך ארבעים שנה ולא מתוך דיון אקדמי גרידא על איזה מישהי תיאורטית.
ילדה בת 6 לא ממש עושה "בחירה" כמו שאת ואני כמבוגרים עושים. על זה אפשר להסכים?
כל ילד זכאי לרגשותיו וכל רגש הוא לגיטימי, יחד עם זה כשילד בגיל כזה קטן נוקט בגישה כזו טוטאלית זה מעלה שאלות. שוב, אולי רק אצלי.
אני חושב
שאני יודע מאיפה באה התגובה שלי. היה משהו באופן שבו הניסוח של התגובות והרגש שנשמע מאחוריהן נגע אצלי במקום מאד רגיש. אני בטוח שלאף אחד אין כוונה רעה, זה לא העניין בכלל. המקום הרגיש הזה אני חושב שאולי יהיו לא מעט מאומצים בוגרים שיוכלו להזדהות איתו.
זה מקום מאד דואלי. מצד אחד, כמו שנאמר כאן בהמשך, יש את הרצון כילדים להיות "כמו כולם", להשתייך. גם למשפחה וגם לחברה וכו'. יחד עם זה יש את הכמיהה לזהות עצמית ברורה שהיא ייחודית כמו פתית שלג יחיד ומיוחד. כשהרצונות האלה מתנגשים נוצרת תחושת תסכול מאד גדולה. עד כאן, זה נורמלי לגמרי וכנראה קיים אצל כל הילדים. למאומצים יש עניין אחר עם זה לדעתי. עניין ההשתייכות והgetting along הוא קריטי להישרדות איפושהו עמוק בפנים. יחד עם זה הרצון לזהות אינדיבידואלית הוא בעייתי מבחינת השיקוף שאתה מקבל מהמשפחה שלך. אתה בעצם לא דומה לאף אחד. לא בחוץ ובטח שלא בפנים. יש דפוסים שאתה מסגל לעצמך לאורך הילדות והחיים בכלל שהם דפוסי הסתגלות לצורך השתייכות. אתה לומד את הסביבה שלך בתת מודע ומתנהג הרבה פעמים בהתאם ואז נוצר באיזו רמה הforbidden self שלך. הדברים האלה אצלך שממש שונים מהסביבה הקרובה שלך אליה אתה כמה להשתייך.
כל זה קורה עמוק בפנים וללא מודעות של הילד או הנער.
לאורך החיים כשדיברתי עם אנשים בנושא האימוץ והשפעותיו על מהלך החיים שלי מבחינת תחושות ומחשבות, התשובות התחלקו באופן גס לשתי קבוצות.
האחת: אני לא מבין מה מיוחד בזה. כולנו "שרוטים" ברמה כזו או אחרת וחוששים מדחייה ונטישה. אצל כולם זה ככה. תגובה כזו נתפסה אצלי במערכת כהיעדר אישור ותיקוף לתחושה של הפצע האישי שלי. יחד עם זה, אתה מקבל את המסר של "אתה כמו כולם" כביכול מה שתמיד רצית
השנייה: מה שעבר עליך לא יכול להעיד או להשליך על אף אחד אחר מהמאומצים. זה אישי שלך ורק שלך. כאן עובר המסר שנוגע כביכול במקום הייחודי שלך אבל מהכיוון הלא נכון מבחינת הפצע. "רק אתה ככה. כנראה שאף אחד אחר לא מרגיש ככה וזה לא ייחודי לאימוץ אלא פשוט מבנה האישיות שלך". בלי להיכנס לפרטים, זה דבר שנופל ממש לא טוב אצלי. היום אני יודע שיש הרבה דברים שעברו עלי ובתוכי שהם בהחלט תוצאה ישירה של מה שקרה לפני הרבה שנים ושהם לא חלק מהאישיות שלי, של מי שאני או יכולתי להיות לפני שזה קרה.
בחזרה לתגובות כדי לסכם את כל זה, הפריע לי ניחוח הביטול של מה שייחסתי לאחותי ללא כל פתח לאפשרות שאולי באמת זה מה שקרה שם.
השימוש במילה הדבקה, כאילו אני "אונס" את הסיפור רק כדי להכניס שם הכחשה והדחקה וכאילו משם אני משליך על אחרים שאולי גם הם מכחישים ומדחיקים. אני לא במקום שיכול לשפוט אף אחד על איך שהוא מרגיש. יחד עם זה, אם אנחנו מדברים על רגשות, הבה נדבר עליהם. בשביל לדבר על רגשות ולחשוף אותם צריך מקום בטוח. אני שמח לראות ולשמוע כאן שהרבה מאומצים ילדים מרגישים מספיק בטוחים לדבר על הדברים באופן פתוח עם הוריהם וזו מעיד כאלף עדים על ההתקדמות שחלה בנושא ואני באמת מצדיע להורים על הפתיחות למול הילדים ורק יכול לחזק את זה כמשהו שמאד עוזר לילדים האלה בהתפתחות שלהם. יחד עם זה, כמו שנאמר כאן בתגובה אחרת, יש שם בפנים דברים שכל האהבה שבעולם לא תמחק. דברים שצריך להסתכל עליהם באומץ כדי שבעתיד כשיגדלו לגיל ההתבגרות הסוער ואחר כך לבגרות ולמערכות יחסים משלהם יהיו להם הכלים והמודעות כדי להתמודד עם השפעות והשלכות הפצע הזה באופן בונה.
שאני יודע מאיפה באה התגובה שלי. היה משהו באופן שבו הניסוח של התגובות והרגש שנשמע מאחוריהן נגע אצלי במקום מאד רגיש. אני בטוח שלאף אחד אין כוונה רעה, זה לא העניין בכלל. המקום הרגיש הזה אני חושב שאולי יהיו לא מעט מאומצים בוגרים שיוכלו להזדהות איתו.
זה מקום מאד דואלי. מצד אחד, כמו שנאמר כאן בהמשך, יש את הרצון כילדים להיות "כמו כולם", להשתייך. גם למשפחה וגם לחברה וכו'. יחד עם זה יש את הכמיהה לזהות עצמית ברורה שהיא ייחודית כמו פתית שלג יחיד ומיוחד. כשהרצונות האלה מתנגשים נוצרת תחושת תסכול מאד גדולה. עד כאן, זה נורמלי לגמרי וכנראה קיים אצל כל הילדים. למאומצים יש עניין אחר עם זה לדעתי. עניין ההשתייכות והgetting along הוא קריטי להישרדות איפושהו עמוק בפנים. יחד עם זה הרצון לזהות אינדיבידואלית הוא בעייתי מבחינת השיקוף שאתה מקבל מהמשפחה שלך. אתה בעצם לא דומה לאף אחד. לא בחוץ ובטח שלא בפנים. יש דפוסים שאתה מסגל לעצמך לאורך הילדות והחיים בכלל שהם דפוסי הסתגלות לצורך השתייכות. אתה לומד את הסביבה שלך בתת מודע ומתנהג הרבה פעמים בהתאם ואז נוצר באיזו רמה הforbidden self שלך. הדברים האלה אצלך שממש שונים מהסביבה הקרובה שלך אליה אתה כמה להשתייך.
כל זה קורה עמוק בפנים וללא מודעות של הילד או הנער.
לאורך החיים כשדיברתי עם אנשים בנושא האימוץ והשפעותיו על מהלך החיים שלי מבחינת תחושות ומחשבות, התשובות התחלקו באופן גס לשתי קבוצות.
האחת: אני לא מבין מה מיוחד בזה. כולנו "שרוטים" ברמה כזו או אחרת וחוששים מדחייה ונטישה. אצל כולם זה ככה. תגובה כזו נתפסה אצלי במערכת כהיעדר אישור ותיקוף לתחושה של הפצע האישי שלי. יחד עם זה, אתה מקבל את המסר של "אתה כמו כולם" כביכול מה שתמיד רצית
השנייה: מה שעבר עליך לא יכול להעיד או להשליך על אף אחד אחר מהמאומצים. זה אישי שלך ורק שלך. כאן עובר המסר שנוגע כביכול במקום הייחודי שלך אבל מהכיוון הלא נכון מבחינת הפצע. "רק אתה ככה. כנראה שאף אחד אחר לא מרגיש ככה וזה לא ייחודי לאימוץ אלא פשוט מבנה האישיות שלך". בלי להיכנס לפרטים, זה דבר שנופל ממש לא טוב אצלי. היום אני יודע שיש הרבה דברים שעברו עלי ובתוכי שהם בהחלט תוצאה ישירה של מה שקרה לפני הרבה שנים ושהם לא חלק מהאישיות שלי, של מי שאני או יכולתי להיות לפני שזה קרה.
בחזרה לתגובות כדי לסכם את כל זה, הפריע לי ניחוח הביטול של מה שייחסתי לאחותי ללא כל פתח לאפשרות שאולי באמת זה מה שקרה שם.
השימוש במילה הדבקה, כאילו אני "אונס" את הסיפור רק כדי להכניס שם הכחשה והדחקה וכאילו משם אני משליך על אחרים שאולי גם הם מכחישים ומדחיקים. אני לא במקום שיכול לשפוט אף אחד על איך שהוא מרגיש. יחד עם זה, אם אנחנו מדברים על רגשות, הבה נדבר עליהם. בשביל לדבר על רגשות ולחשוף אותם צריך מקום בטוח. אני שמח לראות ולשמוע כאן שהרבה מאומצים ילדים מרגישים מספיק בטוחים לדבר על הדברים באופן פתוח עם הוריהם וזו מעיד כאלף עדים על ההתקדמות שחלה בנושא ואני באמת מצדיע להורים על הפתיחות למול הילדים ורק יכול לחזק את זה כמשהו שמאד עוזר לילדים האלה בהתפתחות שלהם. יחד עם זה, כמו שנאמר כאן בתגובה אחרת, יש שם בפנים דברים שכל האהבה שבעולם לא תמחק. דברים שצריך להסתכל עליהם באומץ כדי שבעתיד כשיגדלו לגיל ההתבגרות הסוער ואחר כך לבגרות ולמערכות יחסים משלהם יהיו להם הכלים והמודעות כדי להתמודד עם השפעות והשלכות הפצע הזה באופן בונה.
מאוד מעניין
מה שאתה מספר ואיך שאתה מנתח את הדברים. בייחוד מה שכתבת על ה-הforbidden self
אני חושבת שאחד מהתפקידים החשובים של הורים הוא לא להשאיר את הילדים/ות לבד, בבדידות, לגרום להם לפתח forbidden self - חשוב לאפשר לילדים/ות לבטא את הרגשות, את המחשבות, את הכמיהות, את הפחדים ואת כל מגוון הרגשות והמחשבות והרצונות. שום דבר לא אסור, או לא "יפה", או לא מקובל. חשוב שלילדים/ות תהיה תחושה של ביטחון להיות ולבטא את האני האמיתי, האותנטי שלהם/ן. זו בדיוק אהבה ללא תנאי: אהבה וקבלה של כל החלקים - של האישיות, של הביוגרפיה וכו'.
מה שאתה מספר ואיך שאתה מנתח את הדברים. בייחוד מה שכתבת על ה-הforbidden self
אני חושבת שאחד מהתפקידים החשובים של הורים הוא לא להשאיר את הילדים/ות לבד, בבדידות, לגרום להם לפתח forbidden self - חשוב לאפשר לילדים/ות לבטא את הרגשות, את המחשבות, את הכמיהות, את הפחדים ואת כל מגוון הרגשות והמחשבות והרצונות. שום דבר לא אסור, או לא "יפה", או לא מקובל. חשוב שלילדים/ות תהיה תחושה של ביטחון להיות ולבטא את האני האמיתי, האותנטי שלהם/ן. זו בדיוק אהבה ללא תנאי: אהבה וקבלה של כל החלקים - של האישיות, של הביוגרפיה וכו'.
אני אותנטי
אין ספק שמה שאת אומרת הוא נכון מבחינת תפקיד ההורים. העובדה שבמקרה של הטראומה של התינוק בהפרדה מהאם ממש בהתחלה עושה הבדל גדול בין זה לבין כל טראומה אחרת בגיל מבוגר יותר. כאן אין מה שנקרא pre trauma personality. זה שם את התינוק ואחר כך את הילד הקטן במצב שבו יש פערים בין האני האותנטי ששואף להתפתח בו באופן טבעי לבין האני המשוקף לו מהוריו ומסביבתו המשפחתית ובמידה רבה מוכתב על ידי הדחף להשתייכות בסביבה שאינה הסביבה הגנטית הכביכול "טבעית" שלו. ככל שההבדלים גדולים יותר כך התהליך של פיתוח האני האותנטי מורכב יותר. אם מוסיפים על זה דפוסי פוסט טראומה שקשורים להשתייכות והתקשרות שמקבלים גוון הישרדותי שהופך אותם למאד עוצמתיים, כך תהליך עיצוב העצמי הופך ליותר מורכב, דבר שמעלה לעיתים קרובות תהיות בגיל מאוחר יותר לגבי האני שהתפתח, האם הוא אותנטי או שהוכתב יותר על ידי הנסיבות פוסט הטראומה הראשונית.
אולי זה תערובת של השניים, מה שנראה לי סביר יותר מהכל, ואם כן, מה מכל זה הוא אכן אני?
אלה דברים שעשויים להעסיק מאומצים לכל אורך חייהם וכל פעם בראי הגיל והשלב בחיים בו הם נמצאים.
מהצד זה מרתק לראות את זה קורה.
מבפנים, לא תמיד כיף
אין ספק שמה שאת אומרת הוא נכון מבחינת תפקיד ההורים. העובדה שבמקרה של הטראומה של התינוק בהפרדה מהאם ממש בהתחלה עושה הבדל גדול בין זה לבין כל טראומה אחרת בגיל מבוגר יותר. כאן אין מה שנקרא pre trauma personality. זה שם את התינוק ואחר כך את הילד הקטן במצב שבו יש פערים בין האני האותנטי ששואף להתפתח בו באופן טבעי לבין האני המשוקף לו מהוריו ומסביבתו המשפחתית ובמידה רבה מוכתב על ידי הדחף להשתייכות בסביבה שאינה הסביבה הגנטית הכביכול "טבעית" שלו. ככל שההבדלים גדולים יותר כך התהליך של פיתוח האני האותנטי מורכב יותר. אם מוסיפים על זה דפוסי פוסט טראומה שקשורים להשתייכות והתקשרות שמקבלים גוון הישרדותי שהופך אותם למאד עוצמתיים, כך תהליך עיצוב העצמי הופך ליותר מורכב, דבר שמעלה לעיתים קרובות תהיות בגיל מאוחר יותר לגבי האני שהתפתח, האם הוא אותנטי או שהוכתב יותר על ידי הנסיבות פוסט הטראומה הראשונית.
אולי זה תערובת של השניים, מה שנראה לי סביר יותר מהכל, ואם כן, מה מכל זה הוא אכן אני?
אלה דברים שעשויים להעסיק מאומצים לכל אורך חייהם וכל פעם בראי הגיל והשלב בחיים בו הם נמצאים.
מהצד זה מרתק לראות את זה קורה.
מבפנים, לא תמיד כיף
גם לי
נראה שזו תערובת ותרכובת. מה מכל זה הוא אני? זו שאלה מאוד מורכבת: מהו האני האמיתי?
זה נושא מאוד עמוק ומורכב. ואי אפשר להיכנס לנושא בצורה רצינית בהודעה בפורום. אז בקיצור נמרץ אומר שלדעתי האני האמיתי הוא ממילא הרבה יותר מסך כל האירועים הביוגרפיים, הטראומות, העניינים הנפשיים וכו' וכו'. ובהתייחס למה שכתבת, נראה לי שהאני מורכב מכל מה שכתבת. משום שאנחנו לא חיים בסרט "דלתות מסתובבות", אנחנו לא יכולים/ות לדעת איך היינו אם היינו חיים בתסריט א' או בתסריט ב'. ולכן (שוב, בקיצור) נראה לי שהאני שהתפתח הוא הוא האני - כלומר הוא כולל את הפוטנציאל וגם את כל מה שהשפיע על פוטנציאל זה במהלך החיים (המסירה לאימוץ, תקופת השהייה בבית ילדים או במשפחה אומנת, החיים במשפחה לאחר האימוץ). מקווה שהצלחתי לכתוב בצורה ברורה (לא רק שכתבתי בקיצור מה שאפשר לכתוב מגילות, אלא כתבתי גם רק על חלק קטן מהנושאים שקשורים לעניין. מגבלות הכתיבה בהודעה בפורום)
נראה שזו תערובת ותרכובת. מה מכל זה הוא אני? זו שאלה מאוד מורכבת: מהו האני האמיתי?
זה נושא מאוד עמוק ומורכב. ואי אפשר להיכנס לנושא בצורה רצינית בהודעה בפורום. אז בקיצור נמרץ אומר שלדעתי האני האמיתי הוא ממילא הרבה יותר מסך כל האירועים הביוגרפיים, הטראומות, העניינים הנפשיים וכו' וכו'. ובהתייחס למה שכתבת, נראה לי שהאני מורכב מכל מה שכתבת. משום שאנחנו לא חיים בסרט "דלתות מסתובבות", אנחנו לא יכולים/ות לדעת איך היינו אם היינו חיים בתסריט א' או בתסריט ב'. ולכן (שוב, בקיצור) נראה לי שהאני שהתפתח הוא הוא האני - כלומר הוא כולל את הפוטנציאל וגם את כל מה שהשפיע על פוטנציאל זה במהלך החיים (המסירה לאימוץ, תקופת השהייה בבית ילדים או במשפחה אומנת, החיים במשפחה לאחר האימוץ). מקווה שהצלחתי לכתוב בצורה ברורה (לא רק שכתבתי בקיצור מה שאפשר לכתוב מגילות, אלא כתבתי גם רק על חלק קטן מהנושאים שקשורים לעניין. מגבלות הכתיבה בהודעה בפורום)
יסמין יקרה
תראי,ללא ספק שיש הרבה מאד בדברייך. למעשה נשמעים לגמרי נכונים.
א-ב-ל
ניסית להגדיר הגדרה שהיא די אקדמית.
ואם אני לא טועה[ושיתקן אותי גלעד אם אני כן טועה] גלעד התכוון לתחושת אני שנחווית כאותנטית.
הרי יש אני שמספרים עליו,שהוא הרחק בעבר רחוק,שהזכרונות ממנו אינם מילוליים ולא תמיד נגישים.[לאדם שאומץ כתינוק או פעוט]
ויש אני שחי עכשיו,שרוצה בבת אחת גם להשתייך ולהיטמע וגם לשמור על עצמו כלגמרי יחיד מיוחד וקצת אחר.
יש אני שרוצה לרצות[to please] כדי להבטיח שלא תהיה שוב נטישה,אבל אז המחיר הוא שדוחקים לצד אספקיטים של "אני אמיתי" שאולי ייתפס כפחות פייבוריטי.
יש אני שמגשים גנים אחרים מהסביבה הכי קרובה שלו ,ולפעמים חי עם זה בשלום ולפעמים לא.
יש המון "אניים" ,בצורה עוד יותר מסועפת מאשר ב"אני" לא מאומץ,והשאלה היא איך להיות בתחושה פנימית של אני ש"נמצא באלמנט שלו",תחושת בית.
מה שאנחנו כהורים יכולים לעשות זה לתת אהבה ,וקבלה.אבל לפעמים love is not enough ,ולמאומץ מצפה עוד הרבה דרך כדי להרגיש "בבית" עם עצמו.
תראי,ללא ספק שיש הרבה מאד בדברייך. למעשה נשמעים לגמרי נכונים.
א-ב-ל
ניסית להגדיר הגדרה שהיא די אקדמית.
ואם אני לא טועה[ושיתקן אותי גלעד אם אני כן טועה] גלעד התכוון לתחושת אני שנחווית כאותנטית.
הרי יש אני שמספרים עליו,שהוא הרחק בעבר רחוק,שהזכרונות ממנו אינם מילוליים ולא תמיד נגישים.[לאדם שאומץ כתינוק או פעוט]
ויש אני שחי עכשיו,שרוצה בבת אחת גם להשתייך ולהיטמע וגם לשמור על עצמו כלגמרי יחיד מיוחד וקצת אחר.
יש אני שרוצה לרצות[to please] כדי להבטיח שלא תהיה שוב נטישה,אבל אז המחיר הוא שדוחקים לצד אספקיטים של "אני אמיתי" שאולי ייתפס כפחות פייבוריטי.
יש אני שמגשים גנים אחרים מהסביבה הכי קרובה שלו ,ולפעמים חי עם זה בשלום ולפעמים לא.
יש המון "אניים" ,בצורה עוד יותר מסועפת מאשר ב"אני" לא מאומץ,והשאלה היא איך להיות בתחושה פנימית של אני ש"נמצא באלמנט שלו",תחושת בית.
מה שאנחנו כהורים יכולים לעשות זה לתת אהבה ,וקבלה.אבל לפעמים love is not enough ,ולמאומץ מצפה עוד הרבה דרך כדי להרגיש "בבית" עם עצמו.
כל כך מדויק מה שכתבת
אחד הענפים של ה"אני" שהוא סך הדברים כפי שאומרת יסמין כולל בתוכו את דפוסי הפוסט טראומה שאם יש משהו שהוא לא שייך לאני זה הדבר.
כמו שפגוע פוסט טראומה קרבית סובל מהרטבת לילה יודע שזה לא מי שהוא, יש התנהגויות של פוסט טראומה שאינן חלק מהאישיות או האני של הסובל מהן. הבעיה כפי שנאמר כבר שבתקרה של תינוק אין אישיות פרה טראומה כך שאצל קרבן הטראומה זה נתפס בהמשך החיים כחלק מהאישיות שלו, וזה לא.
חייכנית מתארת במדויק את התחושה. תחושת הin your element שהרבה פעמים נלקחת כמובנת מאליה. אצל מאומצים (כל אחד בדרגתו ובעצמה שונה) זה לא כזה פשוט כי יש הרבה התנהגויות שהן הסתגלותיות יותר מאשר טבעיות לאישיות הבסיסית של הילד שיושבת איפושהו מתחת לכל זה.
אחד הענפים של ה"אני" שהוא סך הדברים כפי שאומרת יסמין כולל בתוכו את דפוסי הפוסט טראומה שאם יש משהו שהוא לא שייך לאני זה הדבר.
כמו שפגוע פוסט טראומה קרבית סובל מהרטבת לילה יודע שזה לא מי שהוא, יש התנהגויות של פוסט טראומה שאינן חלק מהאישיות או האני של הסובל מהן. הבעיה כפי שנאמר כבר שבתקרה של תינוק אין אישיות פרה טראומה כך שאצל קרבן הטראומה זה נתפס בהמשך החיים כחלק מהאישיות שלו, וזה לא.
חייכנית מתארת במדויק את התחושה. תחושת הin your element שהרבה פעמים נלקחת כמובנת מאליה. אצל מאומצים (כל אחד בדרגתו ובעצמה שונה) זה לא כזה פשוט כי יש הרבה התנהגויות שהן הסתגלותיות יותר מאשר טבעיות לאישיות הבסיסית של הילד שיושבת איפושהו מתחת לכל זה.
אני לא בטוחה אם ילדה בת 6 עושה בחירה או לא.
לדעתי ילד בן 6 בהחלט מסוגל לבצע בחירות מסוימות. אבל במקרה של אחותך, היא הרי לא נשארה בת 6. היא גדלה להיות אישה, היא ידעה את האמת והיא בחרה מה לעשות איתה. אתה, כמובן, מכיר אותה טוב ואולי יש דברים שלא סיפרת כאן שגרמו לך להסיק את המסקנה שהסקת, אבל אנו יכולים להגיב רק על סמך המידע שסיפקת בפועל.
לדעתי ילד בן 6 בהחלט מסוגל לבצע בחירות מסוימות. אבל במקרה של אחותך, היא הרי לא נשארה בת 6. היא גדלה להיות אישה, היא ידעה את האמת והיא בחרה מה לעשות איתה. אתה, כמובן, מכיר אותה טוב ואולי יש דברים שלא סיפרת כאן שגרמו לך להסיק את המסקנה שהסקת, אבל אנו יכולים להגיב רק על סמך המידע שסיפקת בפועל.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.