וובכן,
אני זוכרת את הדברים קצת במעורפל, כי הייתי קטנה, ולא שיתפו אותי יותר מדי במה שקורה. אני חושבת שהייתי בערך בת 6, והוא היה בצבא, כך שהוא בטח היה בסביבות ה18-19. מה שהביא, באופן רשמי להתפרצות המחלה ולהתקפים הראשונים (פארנויה, סכיזופרניה, דכאון ואחרים) היתה פציעה במהלך אימונים בטירונות, או משהו כזה. הוא איבד הרבה דם ונכנס למצב של הלם שכנראה שחרר את כל הבלאגן. בנוסף הוא השתמש בסמים עוד לפני הצבא, ויש הטוענים שגם לזה יש השפעה במיוחד על תחושת הרדיפה. כך שמהבחינה הזו, אולי יש הבדל מסוים בסיבות להתפרצות. אותי לא שלחו לטיפול, וגם המשפחה לא הלכה לייעוץ, גם משום שההורים שלי נורא לא ידעו מה לעשות עם זה (ובימים ההם לא דיברו על דברים כאלה בצורה פתוחה (תחילת שנות ה-80..) אינטרנט לא היה, והם ניסו "לשמור על חיים נורמלים" במידת האפשר (איזה נורמלים, ואיזה נעליים..). כך שנראה לי, שהטיפול שהבן הבכור עובר יכול לעזור, למרות שלא לכל אחד מתאים אותו דבר, וכדאי לבדוק איתו איך הוא מרגיש עם הטיפול. אני חושבת שכשאח שלי חזר הביתה מבית החולים (אחרי שהוא שהה שם כמה חודשים למיטב זכרוני, בהתחלה במחלקה הסגורה, אח"כ במחלקה אחרת) הוא קיבל (ובצדק) המון תשומת לב. דודה שלי היא רופאה, אמנם לא מומחית בפסיכיאטריה, אבל בכל זאת היא היתה באה, יושבת ומדברת איתו (הוא עצמו סירב למפגשים עם פסיכיאטר או כל גורם אחר), הביאו לו ערכה גדולה של כלי ציור כדי שיעשה משהו עם עצמו ולא רק ישכב כל היום בחדר האפלולי, כדי שאני לא ארגיש זנוחה קנו לי ערכה דומה, אבל קטנה בהרבה, זה לא עזר.. הקנאה על זה שפתאום הוא החשוב ביותר (כאמור, אני בת זקונים ומפונקת לא קטנה), כל אווירת הסוד, והכעס/עצב/יאוש שהיו בבית משפיעים גם על הילדים האחרים. הם מרגישים שמשהו לא בסדר, אבל לא תמיד מבינים מה, ואיך צריך להתנהג עכשיו. צריך לבדוק איתו מדוע הוא כועס, וממה הוא מתוסכל, ולטפל בזה בשיתוף של כל בני המשפחה. צריך להיות מאוד עדינים, כי כל אחד מפרש ורואה דברים אחרת, לא לשלול רגשות של אף אחד, גם אם אין להם שום בסיס במציאות. אל תאשימי את עצמך, התסכול הוא מכלול של הרבה דברים, חלקם לא קשורים אליך. זה לא אומר שעשית משהו לא בסדר, זה אומר שעכשיו משאת יודעת את המצב, תהיי יותר ערה לצרכים שלו. יכול להיות שמה שמשמח אותך, ונותן לך תחושה שהדברים בסדר, זה לא מה שמשמח אותו. זה לא עושה אותך לא בסדר וזה לא עושה אותו לא בסדר - אתם פשוט אנשים שונים שמתמודדים עם הדברים אחרת. יכול להיות שמשהו אחר מציק לו והמצב בבית מגביר את זה, או שהוא משתמש בזה כ"תירוץ" לתחושות השליליות.. בכל מקרה כדאי לנסות לברר איתו מה הבעיה, לבדוק אם יש דברים אחרים, לבדוק אם הטיפול, גם בקבוצת התמיכה וגם בטיפול הפסיכולוגי, משרתים אותו או מעיקים עליו, אולי אפשר למצוא מסגרת אחרת, ובכלל להיות קשובים לו. לפעמים בלי לשים לב, הילדים האחרים אולי עוברים דברים שבד"כ הייתם שמים לב אליהם אבל תשומת הלב המוגברת לילדה אולי גורמת לכם לפספס... בהצלחה והרבה אושר ושמחה