האמת?
אני מרגישה מאוד מוחמאת שתופסים אותי כבית "מובן מאליו". נכון שעדיף לדעת מראש, אבל וואלה- כולו ילד, מה כבר המאמץ שצריך בשביל אוכל? ואם הוא לא יאהב את מה שהכנת - שלא יאכל. ואם ישאר קצת רעב כי לא יהיה מספיק - גם לא נורא. גם אצלי אמא שלי אהבה מאוד לארח כל עוד ידעה מראש, וראתה כ"חוצפה" את מי שבא בלי הזמנה. ולמה? מהפחד שהיא "לא תצא טוב" שלא יהיה מספיק או שיגידו משהו רע על האירוח שלה. ובעיניי - לחשוב ככה זה לחשוב על עצמך (מה יגידו עליי, איך אני אצא אם הוא יהיה רעב) ולא לחשוב על האחר. לא אומרת שזה המצב אצלך - אבל מנסיון הילדות שלי - אני מעדיפה להיות אחרת לחלוטין. ואני גם קולטת שאני מתחברת עם אמהות כאלה, שזה בסדר "לנחות" עליהן, שזה בסדר להזמין אותם גם אם הבית לא מסודר, שסה בסדר "להיתקע" אצלן עד מאוחר. שגם להם נוח לארח על פיתה וחומוס.....