הללוו..
שילוב של "עסוק מאוד", וחוסר חשק, לכן נעדרתי
אתמול היה יום עצוב
לפני כמה שבועות, הופיעה אצלנו הבת של השכנים ושאלה אם בא לנו לאמץ אפרוחים! בעוד אנחנו מביטים זה בזה בתהדמה, וחושבים איך לצאת מהעניין האפרוחים (הפרטיים שלנו) קופצים משימחה, כן! כן! כן! טוב נו, יאללה, שיהיה! תוך מס' דקות, מופיעה הזאטוטה מחדש עם ארגז מלא ציוצים! אלו לא היו ממש אפרוחים בניי יומם, צהובים ורכים, אלא יותר תרנגולות מיניאטוריות. יש לכך יתרונות וחסרונות - הם אמנם פחות חמודים (בלשון המעטה) אבל בשלב הזה של החיים שלהם, הם קצת יותר "עמידים". הם קיבלו שמות. ולהפתעתנו, קיבלו טיפול מסור ודואג! (עכשיו יש לי בעיה להשתמש בביטוי "אפרוחים", בשביל לא לבלבל את קוראיי!
) הבנים מפגינים מסירות ואחריות מבורכים! מאכילים, משקים, מקפידים לרחוץ ידיים אחרי כל התעסקות - בקיצור ממש נחת! היום בצהריים, בעודי מטפל בגינה, פגשתי את בת השכנים, שדרשה בשלום אפרוחיה. עניתי בגאווה שמצויין, והזמנתי אותה (שוב) לבוא לבקר אותם. למזלי היא לא נענתה להזמנה! וזה הזכיר לי לבדוק את מלאי המים שלהם. הכלי היה מלא, הם לא שכחו לדאוג להם בבוקר, לפני הגן/ביצפר! אבל מצאתי את אחד מהם, מוטל ללא רוח חיים!
התלבטנו איך לבשר את הבשורה. זה היה האפרוח בן חסותו של הקטן, שגם ככה עוברת עליו תקופה לא קלה
החלטנו ללכת על הגישה הישירה, הכנה. הוא הקשיב בעניין לדיווח. ביקש לראות אותו. התגובה הראשונה, היתה די עניינית, הסתכל, שאל שאלות וחזר לצפות בטלויזיה. רק אחרי זה, פתאום בא אלינו למיטה ופרץ בבכי קורע לב!
שילוב של "עסוק מאוד", וחוסר חשק, לכן נעדרתי
