הלכתי לאיבוד

[ל לא כ י נ ו י]

הלכתי לאיבוד

לא קיימת בעולם,מרגישה הולכת על אוויר, לא בין החיים לא רוצה להיות שם לא רוצה להתמודד נמאס להתמודד, כבר נהפך לפחד מהתמודדות כי זה יותר קשה עם הכאבים העכשוויום מרגישה קטנה ומסכנה חסרת קול חסרת מוטיבציה לחיים לא מעוניינת בהם יותר...מדוע ארצה לחיות חיים כואבים? מדוע? אך לצערי, כמה שרע לי, לא מסוגלת לפגוע בעצמי, זה החסרון שבי, יש לי מצפון, לא מעוניינת שאחרים ייפגעו, מספיק כאב יש במשפחה אחת, אין צורך להוסיף החוסר הבטחון המשתיק הכאב החודר לתוך הנשמה והורס כל תא ותא של שמחה בגוף הרצון העז לעצום עיניים ולא להתעורר איך אוכל להמשיך חיי בצורה זו? התחלתי לעבוד במקום חדש, חשבתי "אולי פה אמצא את מה שחיפשתי-בטחון עצמי, הצבת מטרות וכבישתן" אך לא! כל שעה שעוברת, מרגישה שאני כלואה בכלא הנפשי שלי, לא מסוגלת לפרוץ את מנעוליי הכאב ולהגיע לחופש-לשמחה...פשוט לא מסוגלת!!! מייחלת למותי, כל יום, כל היום. כבר לא מסוגלת לחשוב על זה כל כך הרבה...כמה אפשר לחשוב על מוות? מדוע לא מסוגלת לסיים את כאבי? מדוע יש לי מצפון?!?! לא חושבת שאוכל להתמודד עם החיים האלו, כל כך מפתיעים, כל כך משתקים וכואבים..

 

[פרפרי אהבה]

מה מקורה של הרגשת האי קיום אצלך?

האם מדובר בחוסר ביטחון או שזה משהו מעבר? האם את בטיפול אצל פסיכולוג/ית? לדעתי זה יעזור לך. לי באופן אישי זה מאוד עזר כי העזתי לספר דברים שהטרידו אותי, חדרתי עמוק לתוך הנפש שלי כדי להבין דברים ואני הרבה יותר מודעת לעצמי בצורה טובה ודברים השתנו לטובה בחיי.

 

[ל לא כ י נ ו י]

נראה לי שזה משפט לא קל לכתוב אבל

האי קיום, קיים אצלי מגיל מאוד קטן, מאז שאני זוכרת את עצמי, שזה בערך גיל 4 אני זוכרת שהייתי עצובה והיה לי מודעות עצמית כל כך גבוהה שבני המשפחה חשבו שאני מושפעת מאחרים, כשאני לא. כמובן, שמגיל צעיר הלכתי למטפלים בבתי הספר, פסיכולוגיים, עובדים סוציאליים ואף פסיכיאטרים ומשום מה, מוצאת רק נחמה ופתרונות רגעיים, ולאחר השיחה או הטיפול, המצב חוזר, בעקרון ה"מצב" אף פעם לא נעלם. בעקרון הבסיס להרגשות מבוססות על מצב הבית-הוריי אנשים דכאוניים ועצובים, וחקרתי את אחיי לראות שאני לא לבד בסיפור ונדהמתי לראות שאנחנו בערך באותה הסירה. בנוסף, אמי נפטרה לפני כשנתיים וחצי והסיבה הגדולה לפטירה הוא הדיכאון. ידוע לי שהחיים יכולים להיות "ורודים" ושמחים יותר, אך לא מצליחה לרוב לשנות את נקודת מבטי. מרגישה כלואה בכלא העצמי שלי, לא משנה מה מידת הרצון לצחוק, לאופטימיות, ה"קול הפנימי" ישר "גורם" לי לחשוב אחרת, למחוק את החיוך, להתחיל לתכנן את ההלוויה שלי. וידוע שבהודעות פה בפורום לא ישנה הרבה....זה פריקת מטען נפשי, זמני...מפני שאינני יכולה עוד ללכת לטיפולים פסיכולוגיים, לא מסוגלת..

 

[נסיכת הכוכב]

אתמול בערוץ 10 שמעתי על שיטה

שפתחה אישה שהיתה בדכאון במחלקה סגורה, שיטה להוציא מחשבות שליליות וכואבות לצאת משם לחיים טובים יותר צריכה למצוא את השם של השיטה , יש מרכז המטפל בנושא בארץ אבל העקרון זה לבדוק מחשבה כואבת האם היחא אמת ומה היא מביאה איתה האם צריך להמשיך לקחת אותה מחשבה כואבת לעתיד וככה את מנפנפת מחשבות שמכאיבותומכניסות אותך לדיכאון דברי עם הרופאה שלך אולי ע"י תרופה ניתן לעזור לך כי דכאון זו מחלה של חסר כימיכלים במוח לא נפש

 

[עפרונית מהודרת]

"העבודה"

ככה נקראת השיטה.

 

[efriend]

שני נוגדי דיכאון טבעיים

סיפרת טפח ולא סיפרת טפחיים, מסיבות מובנות.חוץ מזה, זה נשמע שכבר ניסית כל דבר. אז מה הסיכוי שאני אצליח לחדש לך משהו? אבל אני בכל זאת לא נכנע ורוצה לנסות. שני נוגדי הדיכאון הטיבעיים הכי טובים שאני מכיר הם עשייה ואנשים (אנשים שיש בהם מספיק חיות ולא רק דיכאון). האם יש לך מספיק משני אלה בחיים? בתחום העשייה, סיפרת שהעבודה מאכזבת - למה? כמה זמן את עובדת שם? מנסיוני הסתגלות למקום עבודה חדש, עד שמתחילים להנות מהעבודה, יכולה לקחת מספר חודשים. ובקשר לאנשים, כתבת שאת כותבת את ההודעה הזו בפורום למרות שאת חושבת שלא ייצא מזה כלום. זה כמובן יכול להיות נכון (ויכול להיות לא נכו)ן, אבל תנסי לשים לב אם גם בחיים האמיתיים את לא קטנת אמונה לגבי כוחם של אנשים לעזור לך. בקיצור, תנסי לתת צ'אנס לשני כוחות המרפא האלה: עשייה ואנשים.

 

[ל לא כ י נ ו י]

אני באמת שאני לא יודעת

מה לעשות עם עצמי...מצד אחד כל כך בא לי להרופת, לוותר על החיים ולא להתמודד בכלל עם כל הצרות שהחיים "גורמים". אני רק בוכה ביומיים האחרונים ולא תמיד זה דמעות אלא זה בכי פנימי שהוא יותר קשה מבכי אמיתי. אני יודעת ומודעת כמה החיים יכולים להיות ההפך ממה שאני מרגישה, אבל אין לי כוח עוד להתמודד אין לי כוח להאבק עם המציאות היומיומית הקשה ובקשר לעבודה אני עובדת במכירות כבר שבוע וחצי. חשבתי שאם אני אעבוד בעבודה שכזאת אני אהיה יותר שמחה ובהחלט יש שעות כאלו, אבל חוזרת הביתה וחושבת כמה אפס אני כמה לא יוצלחת וחסרת בטחון. הפחדים משתלטים עליי בצורה כל כך מפחידה. אני לא יודעת בדיוק איפה אני עומדת כרגע בחיים אבל מה שבטוח שזה לא במקום טוב. לא מאמינה ובוטחת יותר מידי במטפלים כאלה ואחרים...ואנשים? נופלת על האנשים כי מנוולים שיש הכי מזוייפים שיש ורק נפגעת בסופו של דבר. רק שקרים פחדים ניצולים וכל הרע שיכול להיות אני יודעת.... אני כבר לא מחפשת כל סוג של אהבה גם לא אהבה עצמית, אלא רק מחפשת סיבות לקיומי בעולם, מדוע כדאי להמשיך לחיות ולמה לא מסוגלת לפגוע בעצמי אם אני כל כך שונאת את החיים שלי לכן יותר קל לבקש עזרה במקום שאפשר להישאר אלמוניים עד רמה מסויימת

 

[efriend]

שוב אני מתחיל בהתנצלות

על שאני מנסה להציע לך דברים בלי שאני מכיר אותך, ומה אני יודע בכלל וכו וכו. אבל משהו אחד זועק: כל ההתחלות קשות, ושבוע וחצי זה נורא מעט. כשהוצבתי בתפקידי הראשון בצבא (לפני 15 שנים כבר, מפחיד לחשוב), לקח לי חודשיים להפסיק לסבול בצורה אקטיבית, ועוד חצי שנה להתחיל להרגיש טוב. דבר דומה, עם לוח זמנים קצת יותר קצר, קרה לי כשהתחלתי לעבוד בחו"ל. אז ברור שלכל אחד זה שונה, אבל שבוע וחצי זה נוראאאאאא מעט. זה הכי טבעי לסבול בהתחלה. ומה עושים עד שמתרגלים? סותמים את האף ומחכים, זה מה שאני מכיר. עוד כמה דברים: 1. את לא אפס.לא וזהו. 2. זה שעכשיו את מרגישה רע מאוד, לא אומר שבעוד חודשיים, חצי שנה, לא תרגישי טוב. את מרגישה כ"כ רע היום שזה נראה לך בלתי אפשרי, אבל זה בגלל שהראיה שלך כעת היא מאוד שלילית - לא בגלל שאת יודעת באמת מה יהיה. 3. יש אנשים טובים. יש, יש, ושוב יש. אולי ייקח זמן, אבל את תפגשי אותם. שלך e-friend

 

[ל לא כ י נ ו י]

אמממ....

אני יודעת שאני צריכה לסתום את הפה ולחכות...אבל הפחדים מתעוררים ורוצים תגובות ופתרונות מיידיים....בטוחה שלא רק אני חשה בכך. ואני לא יודעת בדיוק איך אנשים מתרגלים להתחלות חדשות, בגלל שאין בדיוק עם מי, כי שוב, אני לא בוטחת באף אחד ולרוב האנשים שמסביבי הם ערמומיים. אפשר להגיד את המשפט הזה פעמים רבות, אבל עדיין ארגיש כך-אפסית, מסמר קטן וחלש,נקודה שבקושי מבחינים בה :/ אני לא יודעת בדיוק מתי יהיה היום שאני אכיר אנשים טובים שנשארים בתמונה לאורך זמן...גם אני הוגדרתי כ"אישה/בחורה טובה" עד שנכוותי שוב ושוב ועכשיו אני פשוט מדברת עם אנשים על ריק...לא משתפת ומנסה לא לעזור כי יודעת שעזרה, ולב טוב לא באים ביחד, לפחות ממה שאני חוויתי... אפילו שמתי לב שבעבודה, אני מהססת לומר מילה טובה ללקוח או להיות "מוכרת טובה" ולא מוכרת שדוחפת מוצרים, אבל חוששת שאני אפול על אנשים לא טובים, שייראו בכך כמשהו פסול ורע מאוד...לא יודעת כבר איך לחשוב. למרות שאני עובדת לפי הדרך שאני רוצה שאותי ישרתו ובטוחה שזאת דרך טובה, להיות עובדת שנאמנה ברמה מסויימת ללקוח ולעצמה ולא מוכרת בצורה מעצבנת ונדחפת... אני אבודה :/

 

[efriend]

לא שהיה בזה ספק קודם,

אבל תראי כמה שיש לך אישיות - חשוב לך לעשות דברים בדרך שלך בעבודה ולא לרצות את המעביד שלך בכל מחיר. כל פעם את מגלה טפח ומרמזת על עוד טפחיים, מה שרק מוסיף לתחושה שמאחורי ההודעות האלה במחשב מסתתר אדם עם הרבה עומק ותוכן. הנה כנראה שכבר סיימת עוד שבוע בעבודה, ויש לך עכשיו סופשבוע. תנסי לעשות משהו שעושה לך טוב, למלא את המצברים - בטוח יש דברים כאלה, שתבואי לשבוע הבא עם יותר כוחות. כל שבוע יהיה יותר קל מקודמו. תמשיכי לכתוב אם בא לך, אני אקרא הכל. בא לי לספר משהו על עצמי. אני אוהב כשלא מבחינים בי, וכך אירגנתי לעצמי את החיים בהתאם (בחרתי בעבודה שיש בה פחות בולטות וחשיפה מבין האופציות שהיו לי). אני שונא להיות בולט, גם אם זה "לטובה". סתם, חשבתי על זה כי כתבת שלא מבחינים בך - זה הכי כיף לדעתי. אני כמובן מבין את הכאב באמירה שלך עם זאת.

 

[איילה50]

../images/Emo13.gif"אין ייאוש בעולם"

השאלה בשביל מה אני חי? מתעוררת לא רק אצלך אלא אצל רבים רבים, בעיקר לאחרונה. ריקנות וייאוש היא תופעה נפוצה בימינו, ומי שחש אותה מבורך!!! כן כן.

אמנם יש כאלה המוצאים מפלט בכל מיני התמכרויות על מנת לא לחוש אותה ריקנות נוראה אך התחושה גורמת לנו לחפש מילוי!

ישנן סברות והמדע החדש מוכיח זאת כי כל המציאות הקיימת היא בעצם מציאות מדומה. מציאות שמתרחשת אך ורק בתוך תאי המוח - המוח הוא אשר יוצר את המראה – המשפחה – הסביבה - הסיטואציות אך בפועל אין כלום!!!

אנו חווים מציאות שהיא חלום רע, אשליה אשר ניתן בהחלט לשנותה. כדי שנוכל לחוות מציאות אחרת, כדי שנוכל למלא את תחושת הריקנות בשמחה ואושר, בסיפוק ותחושת ייעוד, אנו צריכים לשחרר את המוח שלנו מכל האזיקים של מחשבות המגדרות אותך לתוך קו מחשבה מסוים... ניתן ללמוד את זה.|

זכרי: "אין ייאוש בעולם"

 

[קושקושית מתולתלת]

../images/Emo24.gif

את חייבת להיות חזקה בשביל עצמך, הרגשה שכזו יכולה להרוס לך את הבריאות. תשני כיוון כדי לשנות אנרגיות. תעשי התבודדויות מידי פעם, תאמיני, תגידי לעצמך מילים מחזקות, הכי חשוב לא להשבר. ה' נתן לנו חיים במתנה והוא אוהב אותנו, לא רוצה שנסבול, הוא לא נותן לנו דברים שאנחנו לא יכולים להתמודד איתם. גם אם קשה לא להשבר, להיות חזקה זה הכי חשוב.