מה?
מה הקשר בין הסיפור שלך, לבין הדברים הטובים, לבין הדברים הרעים? אני מניח שהכשרות אין לה דבר וחצי דבר עם קופת העיר, ומן הסתם יש כאן המון פרטים נוספים. בכלל, (מלבד הטירוף של הפרסומות שלהם), הם בסך הכול עושים עבודה יפה, ויש הרבה מה ללמוד, ומכל מלמדתי השכלתי. כל כך הרבה חמלה ונכונות לסייע לשני. ולמי שראוי לו שבח, אתן לו, בלי קשר לזהותו ולדעותיו. ועל כך, מגיע להם כל שבח. (ואין צורך למצוא חסרונות מתחת לתחת. יש דברים טובים. וטוב שכך! שהכול יהיה רע? אוי ואבוי!). עיקר הפלוגתא שלי עם גישתם היא עקרונית. אני לא חושב שצדקה צריכה להיות תזרים מזומנים במקום פרנסה, אלא סיוע במציאת פרנסה, כך שהנתרמים יהפכו בעצמם לתורמים. יש מסגרות שנותנות לאברכים, למשל, מלגה וממנת לימודים על מנת שיצאו לעבודה - זו צדקה ששוה בעיניי עשרת מונים מכל תרומה אחרת. ולמה? כי זה לא מנציח את העוני. אוקיי, נתת לו תרומה, הוא עכשיו שבע. ומחר מה? מה יהיה עליו? עדיף שתמצא לו עבודה, שתסייע לו ללמוד הן במימון הלימודים והן ביכולת להתקיים בינתיים. וזה כבר מתקשר למחלוקת היסודית, ולדעתם שאלוהים רוצה שהם רק ילמדו תורה, מה אומר ומה אדבר? דודה שלי, שהיא רבנית נודעת מאוד מאוד בבני ברק, סיפרה לי שבוע שעבר שהיא הרצתה באחד הסימנרים ועודדה תלמידותיה על אודות בניית בית של בני תורה, שהבעל יתמסר ללימוד. היא סיפרה לי שסיפרה להם על איזה מופת נפלא, שהיו זוג שאחרי כך וכך שנים שלמד הבעל בכולל, הגיע הזמן לילך לעבוד, כי אין הקומץ משביע את הארי. אלא שהאשה לא רצתה. מה עז היה רצונה שבעלה ימשיך ללמוד. מה עשתה? מכרה תכשיטיה וכך למד הבעל עוד איזה חודשים. כשנגמר הכול, אמר לה הבעל. זהו. עכשיו אצא לעבוד. אמרה לו: יש לי טבעת יהלום יקרה שאותה לא מכרתי. אמכור אותה. ניסה לשדלה שלא, והיא בשלה. הלכו לצורף, שאמר אתן כך וכך תמורתה. אמרו לו, אולי תיתן יותר, זו טבעת שאשתי נותנת במה ובנפשה. אמר, אני איני יכול לתת. אבל יודע אני בחברי שדר בעיר אחרת שיתן לכם עליה יותר, וגם אתקשר אליו לעודדו במילין ולספר לו במה דברים אמורים. אמר ועשה, והם עשו כדברו. כשהגיעו אל הצורף אמר להם, קחו כל שוויה של הטבעת, וגם את הטבעת תשאירו אצלכם. כי בכזו אהבת תורה רוצה אני להשתתף. ומני אז נותן להם גם כל חודש תרומה. נפלא ביותר. ואז קמה תלמידה, ממשיכה ומספרת לי דודתי היקרה והמסכנה (שאם כי זכתה לקריירה כי בעלה נעשה רב גדול מאוד ודיין חשוב), ואומרת: נו, ולמה שלא נהיה מהצורפים שמחזיקים הלומדי תורה? וכבר אני זוכר בדיוק מה ענתה, אבל משהו בסגנון של: התורה היא היהלום, והעשיר הוא רק כלי מסייע, ובוודאי שכדאי להיות היהלום ולא הכלי המסייע. למה סיפרתי כל זה? כי פתאום עלתה בחילה כשנזכרתי איך מחנכים דורות בישראל. לאומללות.בשם מה? בשם שטויות. רעיונות עוועים, מנותקים, מדומיינים. שיהיה. [זהו, הקאתי. אני מרגיש יותר טוב].
