אין ייאוש בעולם
New member
הלוואי ונפרדתי...
חמש דקות לפני שיצאתי מהבית למסיבת הסיום בגן שלי הערב, אבא שלי טילפן אלי והודיע לי על פטירתך. ואני לא ממש הספקתי לעכל את הידיעה. רצתי לכיוון הדלת עם כל האביזרים היישר למסיבה. את קולטת? אפילו לא יכולתי לבכות אותך ולכאוב אותך. בין ריקוד אחד למשנהו, בין ההורים וההמולה, הילדים והשמחה, יכולתי לראות את דמותך צצה לי לרגעים קטנטנים ושוב נעלמת. רק בריקוד העננים כשהיה חשוך, פתאום הרגשתי אותך מחייכת אלי, מחייכת אלי ואומרת לי בקול מלא טוב לב... "תהיי בריאה" תמיד ברכת אותי בברכה הזו, ואני תמיד צחקתי לעצמי וגיחכתי, מה פתאום את אומרת לי ילדה בת שש, בת שבע, בת 12, בחורה בת 20 ... מה את אומרת לי "תהיי בריאה"? רק כשהתבגרתי הבנתי את פשר הברכה הנצחית הזו שלך. כל חייך היית חולה. מאז שאני ילדה אני זוכרת אותך רק יושבת. השכנה של הורי, השכנה הזו שלא נגמרת לעולם אהבתה, שלא נגמרות לה הנשיקות שנהגתי לנגב כשהייתי קטנה. השכנה הזו שמאכילה את כל החתולים בחצר, שמחלקת ממתקים לכל הילדים, שמנשקת את כולנו, שמברכת אותנו לחיים ארוכים. השכנה הטובה של הורי, השכנה עם החיוך התמידי על הפנים למרות הסבל הגופני, למרות המראה שהלך ונעשה כחוש עם השנים.. וככל שהתבגרתי למדתי לאהוב אותך ולהעריך אותך, להקשיב לפניני חוכמתך, לשבת לצידך על הספסל המתנדנד בחצרך בלילות של קיץ מטריפים ורק לשתוק, או רק להקשיב, או רק לדבר, או רק לצחוק, או רק להיות. לפני שלשה ימים ראיתיך כשקפצתי להורים. ניגשתי אלייך כהרגלי, ואת כהרגלך החזקת את פניי, נישקת את שתי לחיי, את מצחי, נשמת אותי והרחת אותי כאילו אני ילדה בת שש שיצאה החוצה אחרי מקלחת ואחרי הקרמים שאמא משחה עליה. ושוב ברכת אותי..."תהיי בריאה" אילו ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותך הייתי נשארת עוד קצת, הייתי נשארת עוד טיפה... אבל לא דמיינתי את סופך, לא שיערתי שמותך כל כך קרוב. חשבתי לעצמי שאני ממש לא בסדר שאני לא באה אלייך יותר, והבטחתי לך שבלי נדר כשאסיים לעבוד ואצא לחופשה אבוא לבקרך יותר. ואת אמרת.."כן" שיחקת בתלתלי וחייכת. אילו ידעתי! לא משוכנעת שנפל לי האסימון, לא משוכנעת שאני מעכלת את העובדה שאת כבר אינך. ויותר מכואב, זה כל כך מוזר. כאילו נלקח ממני פרק חיים, כאילו נלקחה ממני פיסה בתבנית חיי. כבר לא אראה אותך יושבת על הספסל המתנדנד כשמסביבך כל חתולי הרחוב העזובים אוכלים מכף ידך ונהנים מליטופייך? כבר לא תלטפי את פניי לא תנשקי את לחיי, ותנשמי אותי אלייך? כבר לא תברכי אותי.."תהיי בריאה"? בת כמה את? אין לי מושג בכלל, אין לך גיל, בעיני מעולם לא היה לך גיל. תמיד נראית אותו הדבר. אף פעם לא השתנית לי, רק רזית, אבל תמיד נראית לי אותו הדבר, ומעולם לא חשבתי שאולי תלכי לעולמך, לא העליתי זאת על דעתי בכלל. אני נזכרת במילים ומשפטים שהיית נוהגת להגיד ולומר, הכל זורם לי בראש עכשיו... "אל תפסיקי לחייך..." "כסף לא שומרים, שום דבר לא הולך לקבר.." "אל תקחי ללב..." "לכל אדם יש תחליף, רק לאמא ואבא אין.." "החיים קצרים..." משפטים כל כך בנאליים, אבל כשאת היית אומרת אותם, הם נשמעו פרקטיים ונכונים, ויצאו מהמקומות הפשוטים והחכמים של נסיונך העשיר. היתה בך אמונה פשוטה וחזקה. "הכל בידי שמיים" היית אומרת כל הזמן... וזה נכון, הכל בידי שמיים. חיינו ומותנו בידי שמיים. ואם למדתי ממך משהו חשוב, למדתי ממך את ערך החיים, את העובדה שאין זמן להתעסק בדברים הקטנים השטותיים, כי הכל הבל הבלים. כן, חבל על הזמן, פשוט חבל על הזמן! מחר יוצאת הלוויה שלך, אני אהיה שם בלי נדר כדי להגיד לך שלום אחרון, אני אהיה שם כדי להודות לך על שנים רבות של אהבה אלי, של חיבוקים, של פינוקים, של אכפתיות ודאגה, כאילו אני עוד אחת מילדייך. אני אכאב את מותך ואכאב את התבגרותי בעקבות לכתך. ברוך דיין אמת!
חמש דקות לפני שיצאתי מהבית למסיבת הסיום בגן שלי הערב, אבא שלי טילפן אלי והודיע לי על פטירתך. ואני לא ממש הספקתי לעכל את הידיעה. רצתי לכיוון הדלת עם כל האביזרים היישר למסיבה. את קולטת? אפילו לא יכולתי לבכות אותך ולכאוב אותך. בין ריקוד אחד למשנהו, בין ההורים וההמולה, הילדים והשמחה, יכולתי לראות את דמותך צצה לי לרגעים קטנטנים ושוב נעלמת. רק בריקוד העננים כשהיה חשוך, פתאום הרגשתי אותך מחייכת אלי, מחייכת אלי ואומרת לי בקול מלא טוב לב... "תהיי בריאה" תמיד ברכת אותי בברכה הזו, ואני תמיד צחקתי לעצמי וגיחכתי, מה פתאום את אומרת לי ילדה בת שש, בת שבע, בת 12, בחורה בת 20 ... מה את אומרת לי "תהיי בריאה"? רק כשהתבגרתי הבנתי את פשר הברכה הנצחית הזו שלך. כל חייך היית חולה. מאז שאני ילדה אני זוכרת אותך רק יושבת. השכנה של הורי, השכנה הזו שלא נגמרת לעולם אהבתה, שלא נגמרות לה הנשיקות שנהגתי לנגב כשהייתי קטנה. השכנה הזו שמאכילה את כל החתולים בחצר, שמחלקת ממתקים לכל הילדים, שמנשקת את כולנו, שמברכת אותנו לחיים ארוכים. השכנה הטובה של הורי, השכנה עם החיוך התמידי על הפנים למרות הסבל הגופני, למרות המראה שהלך ונעשה כחוש עם השנים.. וככל שהתבגרתי למדתי לאהוב אותך ולהעריך אותך, להקשיב לפניני חוכמתך, לשבת לצידך על הספסל המתנדנד בחצרך בלילות של קיץ מטריפים ורק לשתוק, או רק להקשיב, או רק לדבר, או רק לצחוק, או רק להיות. לפני שלשה ימים ראיתיך כשקפצתי להורים. ניגשתי אלייך כהרגלי, ואת כהרגלך החזקת את פניי, נישקת את שתי לחיי, את מצחי, נשמת אותי והרחת אותי כאילו אני ילדה בת שש שיצאה החוצה אחרי מקלחת ואחרי הקרמים שאמא משחה עליה. ושוב ברכת אותי..."תהיי בריאה" אילו ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותך הייתי נשארת עוד קצת, הייתי נשארת עוד טיפה... אבל לא דמיינתי את סופך, לא שיערתי שמותך כל כך קרוב. חשבתי לעצמי שאני ממש לא בסדר שאני לא באה אלייך יותר, והבטחתי לך שבלי נדר כשאסיים לעבוד ואצא לחופשה אבוא לבקרך יותר. ואת אמרת.."כן" שיחקת בתלתלי וחייכת. אילו ידעתי! לא משוכנעת שנפל לי האסימון, לא משוכנעת שאני מעכלת את העובדה שאת כבר אינך. ויותר מכואב, זה כל כך מוזר. כאילו נלקח ממני פרק חיים, כאילו נלקחה ממני פיסה בתבנית חיי. כבר לא אראה אותך יושבת על הספסל המתנדנד כשמסביבך כל חתולי הרחוב העזובים אוכלים מכף ידך ונהנים מליטופייך? כבר לא תלטפי את פניי לא תנשקי את לחיי, ותנשמי אותי אלייך? כבר לא תברכי אותי.."תהיי בריאה"? בת כמה את? אין לי מושג בכלל, אין לך גיל, בעיני מעולם לא היה לך גיל. תמיד נראית אותו הדבר. אף פעם לא השתנית לי, רק רזית, אבל תמיד נראית לי אותו הדבר, ומעולם לא חשבתי שאולי תלכי לעולמך, לא העליתי זאת על דעתי בכלל. אני נזכרת במילים ומשפטים שהיית נוהגת להגיד ולומר, הכל זורם לי בראש עכשיו... "אל תפסיקי לחייך..." "כסף לא שומרים, שום דבר לא הולך לקבר.." "אל תקחי ללב..." "לכל אדם יש תחליף, רק לאמא ואבא אין.." "החיים קצרים..." משפטים כל כך בנאליים, אבל כשאת היית אומרת אותם, הם נשמעו פרקטיים ונכונים, ויצאו מהמקומות הפשוטים והחכמים של נסיונך העשיר. היתה בך אמונה פשוטה וחזקה. "הכל בידי שמיים" היית אומרת כל הזמן... וזה נכון, הכל בידי שמיים. חיינו ומותנו בידי שמיים. ואם למדתי ממך משהו חשוב, למדתי ממך את ערך החיים, את העובדה שאין זמן להתעסק בדברים הקטנים השטותיים, כי הכל הבל הבלים. כן, חבל על הזמן, פשוט חבל על הזמן! מחר יוצאת הלוויה שלך, אני אהיה שם בלי נדר כדי להגיד לך שלום אחרון, אני אהיה שם כדי להודות לך על שנים רבות של אהבה אלי, של חיבוקים, של פינוקים, של אכפתיות ודאגה, כאילו אני עוד אחת מילדייך. אני אכאב את מותך ואכאב את התבגרותי בעקבות לכתך. ברוך דיין אמת!
