הכעס
"הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל"
השורה הזו נתקעה לו בראש, חוזרת שוב ושוב ושוב, כמו כדי להזכיר לו שזה תקוע. שאין התחלה או המשך- זה פשוט תקוע שם.
והוא נכנס אליה הביתה, יודע, מהתכתובות שהיו בינהם קודם, בדיוק איפה ואיך היא מחכה לו.
היא הכעיסה אותו. היא עשתה מעשה שלא יעשה. שברה את הגבולות.
-"מה, גם לשולטים יש גבולות?" היא שאלה אותו בתימהון אמיתי, פעם. לפני.
-"ברור. את יכולה לקרוא להן הגבלות, הנחיות, חוקים, כללים- איך שבא לך. אבל הם גבולות לכל דבר."
-"ואם נשלטת עוברת 'גבול' כזה?" היא שאלה, ספק ברצינות, ספק בהתגרות
-"מה יקרה אם שולט יעבור על גבול שלך?" הוא ענה בשאלה
-"סביר שיהיו לזה השלכות חמורות..." היא מרצינה "אני לא חושבת שאוכל לסמוך עליו"
-"בדיוק" הוא עונה, מרוצה, כמו תמיד כשהצליח להביא אותה לתשובה הנכונה.
הזיכרון הזה התערבל לו בראש, ומשום מה דקר את המעטפת שהצליח, בעמל רב, לעטוף את האדום המבעבע הזה שבתוכו.
והיא חיכתה לו, בסלון, כפי שאמרה. משום מה המראה הזה, שלה, כורעת ליד הספה בראש מושפל על כרית ומחכה לו- הרגיש לו לא שייך. למרות שכבר ראה אותו עשרות פעמים בעבר.
היא הרימה אליו עיניים אדומות מדמעות שהיא כבר לא ניסתה להסתיר. האיפור שלה, שהוא כל כך אהב לראות מוקפד ומדוייק בהתחלה ומרוח ומבולגן בסוף- צייר נתיבים של כאב על פניה.
"בבקשה" היא לחשה "תעניש אותי. בבקשה"
הוא צעד לתוך החדר, עבר על פניה ופנה לארון. הוא חיפש את הבקבוק שחיכה לו שם. הבקבוק שהיא תמיד התלוצצה שיש שני דברים בבית שהם לגמרי שלו. היא והבקבוק הזה. הבקבוק שליווה אותם כל כך הרבה לילות- ועדיין היה מלא רק למחצית. זה שאחרי שהצליף, נגע, שרט, הכאיב, הגמיר וגמר- היה חלק מהאפטרקייר הקבוע שלהם. היא היתה מוזגת לו כוס, אצבע אחת של הנוזל העינברי, הריחני, קוביה אחת של קרח- ואז היתה מתכרבלת למרגלותיו, מחבקת את רגליו והוא היה מלטף את ראשה ולוחש לה את מה שלוחשים כשיושבת לרגליך מישהי מדהימה ומסופקת כמוה.
היא אף פעם לא הבינה מה הוא מצא בטעם המר הזה, לא יכלה לנסות אותו אפילו- אבל זה היה הפינוק הקטן שלו, איתה.
והוא ראה. הוא ראה שהבקבוק מלא רק כדי רבע. הוא ידע בדיוק שבפעם האחרונה שהיא מזגה לו ממנו הוא התקרב למחצית. היא תמיד צחקה שהתשומת לב האזוטרית שלו לפרטים זה משהו שגובל ב-OCD.
המעטפת התפוצצה, והאדום ההוא געש ממנה, ממלא את עורקיו בזעם מסמא. היד שלו כמעט והושטה לעבר השוט שהגישה לו- ואז צנחה שוב לצידי גופו.
הוא חלף על פניה, בדרך החוצה ואמר "נדבר מחר"
הוא סגר את הדלת מאחוריו.
הוא לא ידע שהיא לא תיפתח עוד בפניו.
"הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל"
השורה הזו נתקעה לו בראש, חוזרת שוב ושוב ושוב, כמו כדי להזכיר לו שזה תקוע. שאין התחלה או המשך- זה פשוט תקוע שם.
והוא נכנס אליה הביתה, יודע, מהתכתובות שהיו בינהם קודם, בדיוק איפה ואיך היא מחכה לו.
היא הכעיסה אותו. היא עשתה מעשה שלא יעשה. שברה את הגבולות.
-"מה, גם לשולטים יש גבולות?" היא שאלה אותו בתימהון אמיתי, פעם. לפני.
-"ברור. את יכולה לקרוא להן הגבלות, הנחיות, חוקים, כללים- איך שבא לך. אבל הם גבולות לכל דבר."
-"ואם נשלטת עוברת 'גבול' כזה?" היא שאלה, ספק ברצינות, ספק בהתגרות
-"מה יקרה אם שולט יעבור על גבול שלך?" הוא ענה בשאלה
-"סביר שיהיו לזה השלכות חמורות..." היא מרצינה "אני לא חושבת שאוכל לסמוך עליו"
-"בדיוק" הוא עונה, מרוצה, כמו תמיד כשהצליח להביא אותה לתשובה הנכונה.
הזיכרון הזה התערבל לו בראש, ומשום מה דקר את המעטפת שהצליח, בעמל רב, לעטוף את האדום המבעבע הזה שבתוכו.
והיא חיכתה לו, בסלון, כפי שאמרה. משום מה המראה הזה, שלה, כורעת ליד הספה בראש מושפל על כרית ומחכה לו- הרגיש לו לא שייך. למרות שכבר ראה אותו עשרות פעמים בעבר.
היא הרימה אליו עיניים אדומות מדמעות שהיא כבר לא ניסתה להסתיר. האיפור שלה, שהוא כל כך אהב לראות מוקפד ומדוייק בהתחלה ומרוח ומבולגן בסוף- צייר נתיבים של כאב על פניה.
"בבקשה" היא לחשה "תעניש אותי. בבקשה"
הוא צעד לתוך החדר, עבר על פניה ופנה לארון. הוא חיפש את הבקבוק שחיכה לו שם. הבקבוק שהיא תמיד התלוצצה שיש שני דברים בבית שהם לגמרי שלו. היא והבקבוק הזה. הבקבוק שליווה אותם כל כך הרבה לילות- ועדיין היה מלא רק למחצית. זה שאחרי שהצליף, נגע, שרט, הכאיב, הגמיר וגמר- היה חלק מהאפטרקייר הקבוע שלהם. היא היתה מוזגת לו כוס, אצבע אחת של הנוזל העינברי, הריחני, קוביה אחת של קרח- ואז היתה מתכרבלת למרגלותיו, מחבקת את רגליו והוא היה מלטף את ראשה ולוחש לה את מה שלוחשים כשיושבת לרגליך מישהי מדהימה ומסופקת כמוה.
היא אף פעם לא הבינה מה הוא מצא בטעם המר הזה, לא יכלה לנסות אותו אפילו- אבל זה היה הפינוק הקטן שלו, איתה.
והוא ראה. הוא ראה שהבקבוק מלא רק כדי רבע. הוא ידע בדיוק שבפעם האחרונה שהיא מזגה לו ממנו הוא התקרב למחצית. היא תמיד צחקה שהתשומת לב האזוטרית שלו לפרטים זה משהו שגובל ב-OCD.
המעטפת התפוצצה, והאדום ההוא געש ממנה, ממלא את עורקיו בזעם מסמא. היד שלו כמעט והושטה לעבר השוט שהגישה לו- ואז צנחה שוב לצידי גופו.
הוא חלף על פניה, בדרך החוצה ואמר "נדבר מחר"
הוא סגר את הדלת מאחוריו.
הוא לא ידע שהיא לא תיפתח עוד בפניו.
