האמת חששתי מהסובייקטיביות בראיונות
אבל בסופו של דבר אני מרגישה שזה מה שכ"כ עזר לי בראיון הראשון (ונתן לי הרבה בטחון לקראת השני). אחת המראיינות הייתה פסיכיאטרית ילדים (שתיהן היו מאד חביבות וקשובות ויצרו אוירה באמת נינוחה), ובתור מישהי שבאה מרקע של פסיכולוגיה (הייתי מאבחנת פסיכוטכנית ואני חונכת בעלם- עמותה לנוער בסיכון) היו לנו הרבה נושאים במשותף והאמת רוב הראיון התמקד בכלל בפסיכולוגיה. והרגשתי שזה ממש התחום שלי והיו לי עמדות מאד מגובשות בנושא. מצד שני, זה יכל באותה קלות גם לפעול לרעתי, ויכולתי "לאכזב" אותה אם לא הייתי מציגה באופן נכון את הדברים... אולי, אי אפשר לדעת. ובכלל, תחשבו על זה שנייה: 700 איש מגיעים לראיונות וכבר מחזיקים ב-2 תכונות חשובות לרופא. גם נבונים (אני אהיה לארג'ית ואגיד שהבגרות והפסיכומטרי משקפים אינטילגנציה... למרות שזה לא כזה חד-משמעי..) וגם בעלי רצון ושאיפה להפוך לרופאים (הגישו מועמדות לא?). בהרבה מהארצות בחו"ל, הרבה מתוך ה-700 הופכים להיות רופאים לא רעים בכלל... ולדעתי, אין סיכוי ש"רק" 70 מתאימים להיות רופאים, לפחות 200 הם גם בעלי חמלה ויושר, חרוצים ומוכנים לעבוד קשה למען המקצוע, חזקים באופי ומסוגלים להתמודד בצורה סבירה עם הלחצים... שמבחינתי זו כבר התחלה לרופא טוב.. אז איך בוחרים?? לבחור את הטוב ביותר מהטוב ביותר... מה אתם הייתם עושים? ופה אני חושבת שנכנס קצת העניין של ההזדהות עם המרואיין... באופן בלתי נמנע ונשלט, ולא משנה כמה נכחיש, באיזשהו אופן נמשך לאנשים שמזכירים לנו את עצמינו, את התכונות הטובות שלנו, ולרופאים שמראיינים- את "יורשי העצר" אם יורשה לי... זו עבודה קשה ואני חושבת שבסך הכל המראיינים באים עם הכוונות הכי טובות והרגשתי שמאד הוגנים איתי בשני הראיונות... אבל, אני באמת חושבת שיש הרבה יותר מ-70 איש שמתאימים... ואפילו שמעתי על מראיין אחד שהפסיק לראיין כי הוא הרגיש שהוא לא רוצה להחליט את הדברים האלה וזה לא ממש הוגן להחליט על סמך שעה מי מתאים ומי מתאים יותר... והאמת, אני ממש שמחה שאני לא במקומם... זו אחריות כבדה ומדובר פה בחלומות של אנשים ובשנים של השקעה, הייתם רוצים לעשות את זה בעצמכם?