מעשה שהיה: בודהיסט גדול, איש שהגיע להארה, הוזמן על-ידי המלך ללמדו. שמו של הנזיר היה נגסנה…
השליח שהלך לנגסנה חזר בתמיהה גדולה משום שננגסנה אמר, 'אם הוא מזמין, אני אבוא, אך אמור לו בדיוק שאין אחד כמו 'אני'. אני אינני עוד.'…
מלינדה (המלך) אמר, 'איש זה נראה בלתי-הגיוני, מטורף. אם הוא איננו, אז איך יוכל לבוא? אך בעצם זה שיבוא, הוא יוכיח שהוא ישנו.'
נגסנה בא. המלך קיבל את פניו בשער והדבר הראשון שאמר היה, 'אני תמה; באת למרות שאמרת שאינך.'
נגסנה אמר, 'עדיין אני אומר זאת, אך הבה ניישב זאת כאן.'
המלך שאל, 'ראשית אמור לי; אם משהו איננו, איך הוא יכול לבוא? אם מלכתחילה הוא איננו, יוצא מכך שאין באפשרותו לבוא – ואתה באת. הגיון פשוט הוא שאתה ישנו.'
נגסנה צחק ואמר, הבט ב-מרכבה בה באתי, אתה קורא לזו מרכבה? המלך אמר, 'כן'.
נגסנה אמר לחסידיו לסלק את הסוסים. הסוסים סולקו ונגסנה שאל, 'האם הסוסים הללו הם מרכבה?'
המלך אמר, 'כמובן שלא!'
ואז בהדרגה הוא סילק מן המרכבה חלק אחר חלק, סולקו הגלגלים, והוא שאל, 'האם הגלגלים הללו הם המרכבה?'
והמלך אמר, 'כמובן שלא!'
כשהכל סולק ושום דבר לא נשאר, נגסנה שאל, 'איפה המרכבה שבאתי בה?… מעולם לא סילקנו את המרכבה, וכל מה שסילקנו, אתה אישרת שאינו המרכבה. היכן המרכבה אם כך? בדיוק באותו אופן קיים נגסנה…'
מתוך "טאנטרה ההבנה העילאית" / בהאוון שרי ראגניש