הכל מסתבך לי...
אז ככה. הזוגיות שלנו מלאה עליות וירידות והכל באופן קיצוני. טוב לי מאוד ואני שוכחת את הרע או שאני בתחתית...כרגע אני בשיא השפל מבחינה נפשית. אני ובעלי רבנו אתמול בקשר לחינוך הילד.בעלי עובד מאוד קשה והזמן איכות שלו עם הילד זה שבת. אבל משום מה גם בזמן המועט הזה הוא בוחר יותר לנזוף בו ולבקר אותו מאשר לבנות אתו קשר של אב ובן,מה שגורם לי לכאב לב,ולעיתים אני עושה טעות ומתערבת. בעלי כועס עליי מאוד שאני מתערבת לו בחינוך ויכול מאוד להיות שהוא צודק אבל כואב לי שבני מכיר רק את הצד הזה בו. אני לא רוצה שהבן שלי יפחד מאבא שלו..ובגלל זה אני אומרת לבעלי שדווקא בגלל שהוא פחות זמן איתו,שישחק אתו ויהנה אתו,ושישאיר לי את ה"עבודה השחורה" עם הילד. בקיצור רבנו ריב קשה מאוד אתמול ובעלי טען שאני אשה קשה מאוד ושאני חייבת להשתנות ואם אני לא אשתנה הוא יתגרש ממני,הוא טוען שהוא לא מסוגל לדבר איתי,שנהייתי חסרת רגישות ושאני לא מכבדת אותו. עכשיו מה שהוא לא מבין זה איך נהייתי כזאת. הוא לא זוכר את הימים שהייתי מחכה לו עד מאוחר בלילה עם בייבידול וארוחה רומנטית,איך כל פעם הייתי מתאכזבת מחדש. כמה התחננתי שנעבוד על הקשר שלנו-אבל הוא לא מוכן להתיעץ עם אף אחד. כמה ביקשתי שיבוא מוקדם רק פעם בשבוע-והוא שם עלי פס. כמה ניסיתי לוותר להעביר ולסלוח-והוא לא העריך. מה שנותר ממני זה אישה שבורה שכבר אין לה יותר חשק להשקיע,ועכשיו הוא נזכר להשיב מלחמה. אני מרגישה על סף משבר. אתמול בעלי לקח את הדברים ורצה ללכת,רדפתי אחריו והתחננתי שלא ילך בצורה כזאת,לא ליד הילד,ואז הוא הדף אותי(לא בכוונה לפגוע בי הוא לא אלים) ואני נפלתי ונקעתי את הרגל. כל מה ששעניין אותו היה לסגור את הדלת שהשכנים לא ישמעו. הוא אפילו לא ניסה לעזור לי לקום. כל הלילה התפתלתי מכאבים וכל מה שהוא עשה זה היה לצעוק עליי שאני מפריעה לו לישון,ושאני סתם אומרת שכואב לי... כשהילד קם בלילה בבכי לא יכולתי לקום מהכאבים אז בעלי קם ובמקום להרגיע אותו צעק עליו. אני לא יודעת מה לעשות. אולי אני באמת אישה קשה? אולי אני עושה טעות שאני מתערבת לו בחינוך?אבל למה כל דבר צריך להתפוצץ ככה?למה הוא לא יכול לדבר איתי כמו בן אדם?למה לצעוק ולקלל? למה כל מה שאני משקיעה אם זה שיחות,ועבודה עצמית זה חד צדדי בלבד ותמיד אני יוצאת אשמה?? למה???
אז ככה. הזוגיות שלנו מלאה עליות וירידות והכל באופן קיצוני. טוב לי מאוד ואני שוכחת את הרע או שאני בתחתית...כרגע אני בשיא השפל מבחינה נפשית. אני ובעלי רבנו אתמול בקשר לחינוך הילד.בעלי עובד מאוד קשה והזמן איכות שלו עם הילד זה שבת. אבל משום מה גם בזמן המועט הזה הוא בוחר יותר לנזוף בו ולבקר אותו מאשר לבנות אתו קשר של אב ובן,מה שגורם לי לכאב לב,ולעיתים אני עושה טעות ומתערבת. בעלי כועס עליי מאוד שאני מתערבת לו בחינוך ויכול מאוד להיות שהוא צודק אבל כואב לי שבני מכיר רק את הצד הזה בו. אני לא רוצה שהבן שלי יפחד מאבא שלו..ובגלל זה אני אומרת לבעלי שדווקא בגלל שהוא פחות זמן איתו,שישחק אתו ויהנה אתו,ושישאיר לי את ה"עבודה השחורה" עם הילד. בקיצור רבנו ריב קשה מאוד אתמול ובעלי טען שאני אשה קשה מאוד ושאני חייבת להשתנות ואם אני לא אשתנה הוא יתגרש ממני,הוא טוען שהוא לא מסוגל לדבר איתי,שנהייתי חסרת רגישות ושאני לא מכבדת אותו. עכשיו מה שהוא לא מבין זה איך נהייתי כזאת. הוא לא זוכר את הימים שהייתי מחכה לו עד מאוחר בלילה עם בייבידול וארוחה רומנטית,איך כל פעם הייתי מתאכזבת מחדש. כמה התחננתי שנעבוד על הקשר שלנו-אבל הוא לא מוכן להתיעץ עם אף אחד. כמה ביקשתי שיבוא מוקדם רק פעם בשבוע-והוא שם עלי פס. כמה ניסיתי לוותר להעביר ולסלוח-והוא לא העריך. מה שנותר ממני זה אישה שבורה שכבר אין לה יותר חשק להשקיע,ועכשיו הוא נזכר להשיב מלחמה. אני מרגישה על סף משבר. אתמול בעלי לקח את הדברים ורצה ללכת,רדפתי אחריו והתחננתי שלא ילך בצורה כזאת,לא ליד הילד,ואז הוא הדף אותי(לא בכוונה לפגוע בי הוא לא אלים) ואני נפלתי ונקעתי את הרגל. כל מה ששעניין אותו היה לסגור את הדלת שהשכנים לא ישמעו. הוא אפילו לא ניסה לעזור לי לקום. כל הלילה התפתלתי מכאבים וכל מה שהוא עשה זה היה לצעוק עליי שאני מפריעה לו לישון,ושאני סתם אומרת שכואב לי... כשהילד קם בלילה בבכי לא יכולתי לקום מהכאבים אז בעלי קם ובמקום להרגיע אותו צעק עליו. אני לא יודעת מה לעשות. אולי אני באמת אישה קשה? אולי אני עושה טעות שאני מתערבת לו בחינוך?אבל למה כל דבר צריך להתפוצץ ככה?למה הוא לא יכול לדבר איתי כמו בן אדם?למה לצעוק ולקלל? למה כל מה שאני משקיעה אם זה שיחות,ועבודה עצמית זה חד צדדי בלבד ותמיד אני יוצאת אשמה?? למה???