הנה בא לי לעצבן אתכם שוב
כמה דברים שאני מרשה לעצמי להגיד על שני הדיסקים של סאב: א) הראשון היה בוסר, בוסר חינני וחשוב, אבל בוסר. חלק מהטקסטים הגיעו עד לרמה של מביכים, חלק היו בסדר, ורק חלק קטן מדי היו מעולים. אלו (חי מיום ליום, האדריכלים) היו מעולים גם בכך שהיו יחסית רהוטים בעברית יחסית תקנית ובעיקר בכך שחידשו בפלואו וב- FEEL של היפהופ אמיתי. ההפקות? מעטות מהן היו ראויות להיקרא הפקות היפהופ מרשימות. לרוב ההפקות נשמעו עניות וחלולות. מה שהציל את האלבום הזה הוא החלק הקטן והמצוין שבו, שירים כמו חי מיום ליום או לא פוחד או הבית ספר הישן. בעזרת השירים האלה, המעולים, ראינו את הפוטנציאל הענק ואת הכשרון האדיר של סאב. והתעלמנו מפאלטות כמו איזה סרט. ב) הדיסק השני הוא דיסק בשל, מבושל, ולעתים קרובות מבושל מדי, עם יותר מדי טבחים. הטקסטים הרבה יותר מעניינים מבראשון, אבל יש תחושה לא נעימה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, של רצון לרצות את כולם, לעשות את הדבר הכי מתאים לרדיו, הכי מתאים לישראל, הכי מתאים לחברת התקליטים. ואם כבר טקסטים, עדיין רבים מהטקסטים לא מספיק מוקפדים. סאב כראפר - אליל של מליון דולר בדיסק הזה, אם כי עדיין הוא לא מותח את יכולותיו מספיק לקצוות, למעט אולי בשלושה או ארבעה שירים. ההפקות? ברובן, מתאימות לאוזן ישראלית שלא מורגלת להיפהופ, מעטות מהן היו עוברות אוזן של ראשי היפהופ מנוסים ומורגלים בז´אנר. זה טוב? זה רע? החלטה שלכם. אבל זה מאוד מחושב. ג) אלמלא הדיסק הראשון של סאב, לא היה דיסק שני לסאב. אלמלא הדיסק הראשון של סאב, לא היו לו כבר לפני שנה איזה 2000 מעריצים. אלמלא הדיסק השני של סאב, לא היו נוספים ל - 2000 האלה עוד 20000 חדשים. אלמלא הדיסק השני של סאב, בעקיפין, היפהופ לא היה מה שהוא היום בארץ - כלומר, טעם החודש.