הכל בגלל סיגריה...
השבת האחרונה כנראה ותחרט בזכרוני עד קץ הימים. קשה לי לאמוד את ההשלכות כרגע, אך ללא ספק הן תהיינה מרחיקות לכת. קמצוץ רקע: לדאבוני, מכיוון שאיני נמנית על שושלת רוטשילד, נאלצת אנוכי להתגורר במחיצת הוריי. משך השנתיים האחרונות ה"סטטוס" הדתי שלי הוכנס לתוך תיבת פנדורה וסירב לצאת משם, מידי פעם היה מי מאיתנו פותח בהססנות את התיבה (אני או הוריי) אך ללא אומץ או מוכנות לשחרר סופית את השדים מתוכה, כך ביודעין לא יודעין, התנהלו הדברים. עד לפני מספר שבועות, ללא תכנון מוקדם שחררתי את ה"שד הדתי" מהתיבה ואמרתי להוריי ש"אני בחוץ". אמא בכתה, שוב הזכירה את סבי עה"ש, שהיה אישיות (אייקון) בציבור הדתי ובכלל (כי איך אפשר בלי כמה לחיצות מדוייקות על המצפון...) אבל בסה"כ הופתעתי לטובה מהתגובה. (בשיחה האחרונה עם הוריי שהעזתי "לקרוא לילד בשמן המפורש" הראו לי ב"עדינות" את הדלת, "מי שלא חי כמונו, לא חי איתנו") בתכל"ס חיי היומיום לא השתנו במיוחד, מלבד נטייה מוזרה של הוריי לנחמדות יתר, דבר שהדליק אצלי פרוז´קטור אדום (נורה לא הספיקה) וחיכיתי לראות מתי ייגמר כל הטוב הזה???, מסתבר, שלא נאלצתי לחכות זמן רב... ועכשיו להווה: שבת החלה ברגל ימין,אחי הגיע הביתה מה"הסדר" והייתה אוירה טובה. סעודת השבת עברה בנעימים, בשלב מסוים החלה אימי לשיר בטונים בלתי אפשריים לאוזן בלתי מזוינת ואבי מחרה מחזיק אחריה, אחי ואני מחליפים חיוכים, אחי מנסה להצטרף לשירה ואני, כיוון שניחנתי בחוש מוזיקלי מעט יותר מפותח משאר בני ביתי, בתפקיד המכוונת..סיימנו את הארוחה ופרשנו איש איש לעיסוקיו, אבי לחומש, אימי ואחי לעיתון ואני לספר, סופרת את הדקות שכולם יפנו לשנתם ואוכל לשתות את ספל הקפה לו אני כה כמהה (ולא, לא עברו שלוש שעות, למי שהשאלה הטרידה את מוחו...) ולעשן את הסיגריה שמחכה לי (אולי מדויק יותר - אני לה)מאתמול (כשהפרידה מהניקוטין קשה מנשוא, אני מחכה עד שאחרון יושבי הבית נם את שנתו, ואז בחדרי אני מדליקה נר ריחני, פותחת את החלון לרווחה, סורקת במברה את הסביבה ומתענגת על סיגריה אסורה...), לאחר 7 דקות של עונג צרוף, איווררתי את החדר וסרתי לשנתי. בבוקר אני העיר אותי (תודה לאל כבר לא מעירים אותי לתפילה) לארוחת השבת, התעוררתי, פתחתי ת´חלון, השפרצתי קצת בושם ונכנסתי למקלחת זריזה. כבר במקלחת הרגשתי שמשהו אינו כתמול שלשום, דלת חדרי נפתחה פעמיים ולאחריהם נשמעו קולות לוחשים במטבח, 1+1 הביאו אותי למסקנה הבלתי נמנעת - הסתבכתי! כשהגעתי לשולחן הביטה בי אימי בפרצוף השטני ביותר שלה מבין קולקציית הפרצופים המפחידים, אחי חשש להסתכל בעיני ואני התחמק ממבטי התמה, החלטתי לוותר על ארוחה בחברה נעימה שכזו ופרשתי לחדרי. לאחר דקותיים אני דפק על דלת חדרי "אני רוצה לשאול אותך שאלה" (אבא הוא הצד היותר שפוי בבית...) משהכנסתי אותו שאל: "יכול להיות שעישנת פה אתמול?" - "למה אתה שואל שאלה שאתה כבר יודע את התשובה עליה?" אמרתי, את הדקות שאחרי העביר אבא בהטפת מוסר ("זו חוצפה", חוסר התחשבות / רגישות", "מה יגידו השכנים?" ועוד מיני מזיקין...) "ולמה את לא רואה את הצד השני? כשניסיתי להגיד שכבר שנתיים אני רואה רק את הצד השני, הסתכל עלי בזלזול ויצא את החדר. איך להסביר לו, שכבר שנתיים אני חיה בניגוד למצפוני, נמצאת בבית כל שבת, מכבדת, שומרת, לא מחללת, ועושה הכל ע"מ שלא לפגוע בהם חלילה, "היית מעדיף שאחרי הארוחה אני אגיד לכם - יאללה ביי אני יוצאת?!" שאלתי לא זכתה לתגובה. אז זהו עכשיו, עכשיו אני מוחרמת (מוקצה מחמת מיאוס) סופית, בלי תקווה נראית לעין להבנה ו/או הידברות, "עד העונג הבא..." נ.ב: למי מכם שהחזיק מעמד עד הסוף; א. סליחה ב. "שכוייח", קבלו נא את הערכתי הכנה.
השבת האחרונה כנראה ותחרט בזכרוני עד קץ הימים. קשה לי לאמוד את ההשלכות כרגע, אך ללא ספק הן תהיינה מרחיקות לכת. קמצוץ רקע: לדאבוני, מכיוון שאיני נמנית על שושלת רוטשילד, נאלצת אנוכי להתגורר במחיצת הוריי. משך השנתיים האחרונות ה"סטטוס" הדתי שלי הוכנס לתוך תיבת פנדורה וסירב לצאת משם, מידי פעם היה מי מאיתנו פותח בהססנות את התיבה (אני או הוריי) אך ללא אומץ או מוכנות לשחרר סופית את השדים מתוכה, כך ביודעין לא יודעין, התנהלו הדברים. עד לפני מספר שבועות, ללא תכנון מוקדם שחררתי את ה"שד הדתי" מהתיבה ואמרתי להוריי ש"אני בחוץ". אמא בכתה, שוב הזכירה את סבי עה"ש, שהיה אישיות (אייקון) בציבור הדתי ובכלל (כי איך אפשר בלי כמה לחיצות מדוייקות על המצפון...) אבל בסה"כ הופתעתי לטובה מהתגובה. (בשיחה האחרונה עם הוריי שהעזתי "לקרוא לילד בשמן המפורש" הראו לי ב"עדינות" את הדלת, "מי שלא חי כמונו, לא חי איתנו") בתכל"ס חיי היומיום לא השתנו במיוחד, מלבד נטייה מוזרה של הוריי לנחמדות יתר, דבר שהדליק אצלי פרוז´קטור אדום (נורה לא הספיקה) וחיכיתי לראות מתי ייגמר כל הטוב הזה???, מסתבר, שלא נאלצתי לחכות זמן רב... ועכשיו להווה: שבת החלה ברגל ימין,אחי הגיע הביתה מה"הסדר" והייתה אוירה טובה. סעודת השבת עברה בנעימים, בשלב מסוים החלה אימי לשיר בטונים בלתי אפשריים לאוזן בלתי מזוינת ואבי מחרה מחזיק אחריה, אחי ואני מחליפים חיוכים, אחי מנסה להצטרף לשירה ואני, כיוון שניחנתי בחוש מוזיקלי מעט יותר מפותח משאר בני ביתי, בתפקיד המכוונת..סיימנו את הארוחה ופרשנו איש איש לעיסוקיו, אבי לחומש, אימי ואחי לעיתון ואני לספר, סופרת את הדקות שכולם יפנו לשנתם ואוכל לשתות את ספל הקפה לו אני כה כמהה (ולא, לא עברו שלוש שעות, למי שהשאלה הטרידה את מוחו...) ולעשן את הסיגריה שמחכה לי (אולי מדויק יותר - אני לה)מאתמול (כשהפרידה מהניקוטין קשה מנשוא, אני מחכה עד שאחרון יושבי הבית נם את שנתו, ואז בחדרי אני מדליקה נר ריחני, פותחת את החלון לרווחה, סורקת במברה את הסביבה ומתענגת על סיגריה אסורה...), לאחר 7 דקות של עונג צרוף, איווררתי את החדר וסרתי לשנתי. בבוקר אני העיר אותי (תודה לאל כבר לא מעירים אותי לתפילה) לארוחת השבת, התעוררתי, פתחתי ת´חלון, השפרצתי קצת בושם ונכנסתי למקלחת זריזה. כבר במקלחת הרגשתי שמשהו אינו כתמול שלשום, דלת חדרי נפתחה פעמיים ולאחריהם נשמעו קולות לוחשים במטבח, 1+1 הביאו אותי למסקנה הבלתי נמנעת - הסתבכתי! כשהגעתי לשולחן הביטה בי אימי בפרצוף השטני ביותר שלה מבין קולקציית הפרצופים המפחידים, אחי חשש להסתכל בעיני ואני התחמק ממבטי התמה, החלטתי לוותר על ארוחה בחברה נעימה שכזו ופרשתי לחדרי. לאחר דקותיים אני דפק על דלת חדרי "אני רוצה לשאול אותך שאלה" (אבא הוא הצד היותר שפוי בבית...) משהכנסתי אותו שאל: "יכול להיות שעישנת פה אתמול?" - "למה אתה שואל שאלה שאתה כבר יודע את התשובה עליה?" אמרתי, את הדקות שאחרי העביר אבא בהטפת מוסר ("זו חוצפה", חוסר התחשבות / רגישות", "מה יגידו השכנים?" ועוד מיני מזיקין...) "ולמה את לא רואה את הצד השני? כשניסיתי להגיד שכבר שנתיים אני רואה רק את הצד השני, הסתכל עלי בזלזול ויצא את החדר. איך להסביר לו, שכבר שנתיים אני חיה בניגוד למצפוני, נמצאת בבית כל שבת, מכבדת, שומרת, לא מחללת, ועושה הכל ע"מ שלא לפגוע בהם חלילה, "היית מעדיף שאחרי הארוחה אני אגיד לכם - יאללה ביי אני יוצאת?!" שאלתי לא זכתה לתגובה. אז זהו עכשיו, עכשיו אני מוחרמת (מוקצה מחמת מיאוס) סופית, בלי תקווה נראית לעין להבנה ו/או הידברות, "עד העונג הבא..." נ.ב: למי מכם שהחזיק מעמד עד הסוף; א. סליחה ב. "שכוייח", קבלו נא את הערכתי הכנה.
