הכומר
מוקדש ל"כומר" שלי מי ייתן ויתגשמו כל משאלות לבך. אולי אחת מהן, תחלוק איתי. תיפוף עקבים ארוכים ודקים על הריצוף. חצאית ארוכה ומתנפנפת עם כל צעד, חולצה צמודה בעלת מחשוף עמוק, שער ארוך פזור על גבה, משקפי שמש כהים וגדולים מכסים חלק נכבד מפניה, מדגישים שפתיים מלאות צבועות אדום נועז מלא ברק. מכבדת את המקום אליו הגיעה, מניחה מפתחת משי לבנה על ראשה, קצבותיה מסתירים מעט את שדיה הפורצים מחולצתה. כנסייה. מעט חשוכה למגיעים מבחוץ. בפעם הראשונה שנכנסה לכנסייה, היא נכנסה מתוך סקרנות. ישבה על ספסל והביטה סביבה. שקט, כל אחד בהרהוריו. בצרותיו. כורעים ברך מול פסל של ישו הצלוב, מרכינים ראש, רק שפתותיהם נעות. רק צעדים נשמעים. כל כך שונה מההמולה סביב הפולחן הדתי והעומד בראשו בקהילתה. היא התבוננה באנשים הנכנסים לחדרון הקטן עם כאב בלב, ויוצאים ממנו רגועים. חלקם אפילו מחייכים. כאילו הכניסה לחדרון ריפאה אותם מכל כאב. פעם אחר פעם נמשכה לכנסייה. לשלווה שהעניקה לה. יום אחד אזרה כוחות ונכנסה לתא הווידויים. תחילה לא ידעה מה להגיד. אך הכומר בקולו המהפנט ובשאלותיו המכוונות עזר לה להיפתח מעט. מפעם לפעם גדל האמון שלה באיש הבלתי ניראה. עד ש...סקרנותה גברה עליה. בתום הווידוי, התיישבה באחד הספסלים הרבים, צופה לעבר הווילון הכהה. ממתינה לראות את פניו של האיש שיודע עליה יותר מאשר היא על עצמה. נשימתה נעצרה למראה האיש. כבן גילו של אביה, אבל כל כך שונה. הדבר הראשון שעלה במוחה היה ההפסד של בנות מינה שגבר כל כך נאה – הוא כומר. אפילו מרחוק צבע העיניים בלט. הפנט. כחול כהשתקפות השמיים בים. והפה...הפה הזה נועד לנשיקות. והידיים לאהוב. היא דיברה רק על עברה, על חייה היום. השתמשה בו כפסיכולוג ולא ככומר. עד לאותה פעם, כאשר הגיעה אליו היישר ממיטת המאהב, לאחר שבגדה בבעלה בפעם הראשונה. ייסורי מצפון העיקו עליה אך היא קרנה מאושר, מאוהבת בחוויה, בריגוש, וגם קצת בגבר איתו הייתה. תגובתו אז, ללא תוחחה, נסחה בה ביטחון. רק לו תוכל לספר על החלום האחרון.
מוקדש ל"כומר" שלי מי ייתן ויתגשמו כל משאלות לבך. אולי אחת מהן, תחלוק איתי. תיפוף עקבים ארוכים ודקים על הריצוף. חצאית ארוכה ומתנפנפת עם כל צעד, חולצה צמודה בעלת מחשוף עמוק, שער ארוך פזור על גבה, משקפי שמש כהים וגדולים מכסים חלק נכבד מפניה, מדגישים שפתיים מלאות צבועות אדום נועז מלא ברק. מכבדת את המקום אליו הגיעה, מניחה מפתחת משי לבנה על ראשה, קצבותיה מסתירים מעט את שדיה הפורצים מחולצתה. כנסייה. מעט חשוכה למגיעים מבחוץ. בפעם הראשונה שנכנסה לכנסייה, היא נכנסה מתוך סקרנות. ישבה על ספסל והביטה סביבה. שקט, כל אחד בהרהוריו. בצרותיו. כורעים ברך מול פסל של ישו הצלוב, מרכינים ראש, רק שפתותיהם נעות. רק צעדים נשמעים. כל כך שונה מההמולה סביב הפולחן הדתי והעומד בראשו בקהילתה. היא התבוננה באנשים הנכנסים לחדרון הקטן עם כאב בלב, ויוצאים ממנו רגועים. חלקם אפילו מחייכים. כאילו הכניסה לחדרון ריפאה אותם מכל כאב. פעם אחר פעם נמשכה לכנסייה. לשלווה שהעניקה לה. יום אחד אזרה כוחות ונכנסה לתא הווידויים. תחילה לא ידעה מה להגיד. אך הכומר בקולו המהפנט ובשאלותיו המכוונות עזר לה להיפתח מעט. מפעם לפעם גדל האמון שלה באיש הבלתי ניראה. עד ש...סקרנותה גברה עליה. בתום הווידוי, התיישבה באחד הספסלים הרבים, צופה לעבר הווילון הכהה. ממתינה לראות את פניו של האיש שיודע עליה יותר מאשר היא על עצמה. נשימתה נעצרה למראה האיש. כבן גילו של אביה, אבל כל כך שונה. הדבר הראשון שעלה במוחה היה ההפסד של בנות מינה שגבר כל כך נאה – הוא כומר. אפילו מרחוק צבע העיניים בלט. הפנט. כחול כהשתקפות השמיים בים. והפה...הפה הזה נועד לנשיקות. והידיים לאהוב. היא דיברה רק על עברה, על חייה היום. השתמשה בו כפסיכולוג ולא ככומר. עד לאותה פעם, כאשר הגיעה אליו היישר ממיטת המאהב, לאחר שבגדה בבעלה בפעם הראשונה. ייסורי מצפון העיקו עליה אך היא קרנה מאושר, מאוהבת בחוויה, בריגוש, וגם קצת בגבר איתו הייתה. תגובתו אז, ללא תוחחה, נסחה בה ביטחון. רק לו תוכל לספר על החלום האחרון.