הרשו לי גם להוסיף
הראל מויאל הוא קצת כמו נבחרת יוון - היה אפור להפליא, כולם נורא אהבו אותו רק כדי לגלות חודש אח"כ שהוא זמר גרוע מאוד, והכי חשוב: בשנה הבאה אף אחד לא יזכור שהוא זכה. הילה הררי היא כמו דני נוימן - אף אחד לא מבין מה הוא בדיוק עשה כדי להיות במקום שבו הוא נמצא.
יוסי בניון לנבחרת ישראל, הוא כמו סאבלימינל למשפחת תאקט - אם הוא נעדר, אין מה לראות את כל השאר. (למעט שי 360...) (כדורסל אמנם, אבל תסלחו לי על זה...) גור שלף הוא כמו רוני סופרסטאר - לא עושה כלום ומקבל המון כסף. הזימון של גל אלברמן לנבחרת הוא כמו ההצלחה של מאיה בוסקילה - כל ההצלחה שלו היתה רק בגלל צמד.
ראול הוא כמו אמינם - נעלם כל כמה שנים, ותמיד דואג לחזור רק כדי להודיע לכל העולם שהוא עדיין כאן, חי ובועט. מאיר פניג'ל הוא כמו המעריצות של הראל סקעת - נדבק בסיכויים האחרונים כדי להגיד לכולם שמגיע לו לנצח. (הומור עצמי זה חשוב מאוד
) מקווה ששיעשעתי אתכם....