הכאב שבבדידות
הבדידות חותכת בי חזק. כמו סכין. מושחזת, חדה, קרה. וזה כואב, אני לא יכולה להתעלם מזה. הכאב הזה מוכר לי, והולך איתי לאורך השנים. לאורך כל חיי כך נדמה לי. לא זוכרת מתי לא הרגשתי בודדה. אולי בפעמים אחדות בהן משהו אחר הסיח את דעתי. כנראה מערכת יחסים. אולי אהבה. לא יודעת מה היה שם בכלל. אבל הכמיהה לאהבה, זו שמעצימה את הבדידות, הייתה איתי שם, מלווה אותי לאורך כל שעל וצעד בחיים שלי.
ואני כל כך רוצה. כל כך רוצה את הביחד. כל כך רוצה את השייכות. את הקן הזה שהוא שלי, ואני משמעותית שם. אני חשובה. אני רצויה. אני עמוד תווך שם. הקן שלי. האם אי פעם יהיה לי?
אני לא כותבת זאת מרחמים עצמיים, ממש לא. אני כותבת כי אני מרגישה. כי הכאב קשה. קשה מנשוא. ועדיין אני נושאת אותו, אולי אפילו טוב מדי. התרגלתי. ולא רואים עלי. מסווה את זה יפה מאוד. לא נראה לי שיש איש כרגע שתוהה אם אני בודדה. אולי אמא שלי, אבל היא תמיד חושבת כך בכל מקרה.
ואני בודדה. הלוואי והיה מישהו שהיה תוהה לגבי, מתעניין לדעת מה שלומי. רוצה בקרבתי. מישהו כזה שגם אני הייתי רוצה בקרבתו. ואולי אם היה לו אומץ היה גם פונה אלי. בהודעה, בשיחה, בפייסבוק, משהו. אולי היה פונה אלי. והיה כמו להבת נר עמומה, אי שם במרחק. בתוך כל החושך הזה. אני סוקרת וסורקת את החלל, מחפשת אחר אור כלשהו שיאיר את ליבי. שיחמם את ליבי. ואין. אין. ואולי, אם היה פונה אלי, כי אני יקרה לליבו, אולי הייתי מצליחה להבחין באור העמום מהמרחק. אולי הייתי אפילו מרגישה בחומו. גל קטן קטן של חום היה שט לקראתי, והייתי חשה בו. ליבי היה חש בו. והתקווה הייתה ניצתת. ואם היה לו אומץ, והיה פונה אלי. ואם הייתי מבחינה בזאת. ואם הייתי פתוחה מספיק לאמץ אותה אל ליבי. ואם היה בי האומץ לענות. אזי ברגע אחד, המרחק העצום בינינו היה מתקצר. הריק היה נשאב וקורס לתוך עצמו, והיינו מוצאים עצמנו אחד מול השנייה. חום הלהבה שלו היה מלבה את הלהבה שבי. ומשהו במפגש הזה היה כל כך נכון. כל כך מדויק. אין עוד כלום מלבד הרגע. אין עוד כלום מלבדו. צמרמורת הייתה עוברת בגופי. בנשמתי. הלוך ושוב הלוך ושוב. אני נושמת מעט. לא רוצה לקלקל. שואפת חרישית, ונושפת. לא לפזר את הרגע לרוח. לא לאבד את זה. אני רוצה את זה כל כך. כל כך קרוב, אני כמעט נוגעת. אני כמעט שם. הבבואה הזו הנוצרת במחשבתי. זה שם. אני רוצה לשמר את זה. לכלוא את זה בתוך כלי אטום, מוחשי, שלא יאפשר לה לברוח.
אבל אי אפשר. אלה רק שירטוטי מחשבה. לא יותר. לא פחות. רק איורים באוויר שיצרתי עם ידי. איך אשמור אותם? איך אחבק אותם אלי? איך אשען עליהם?
אז אני ממשיכה, כל עוד זה שם מולי. מחזיק כמעה. עדיין לא התפוגג לגמרי. אז אנחנו שם, אחד מול השנייה. והלהבות בליבנו מתלהטות ומחממות אותנו. לא עוד חושך וקור ולבדות ועצב. אלא משהו חדש. אור חם, חום מאיר. התרגשות. ציפייה. מבט. דופק. חיים. אדמומיות. שפתיים. מגע כף יד בכף יד. עדין. מרגש. מילה. קרבה. ריח. חום. כלום לא קיים מלבד הרגע. מלבד הקסם הזה.
אני יכולה להתמכר לזה. לדמיון. והוא נוגע בי. ומוריד דמעות מעיני. אני מביטה במסך, ונמסה לתוך הכיסא. עוד מעט אלך לישון. לבד. אולי אחלום על הביחד, אם יהיה לי מזל. ומחר. מחר הריק יחזור לשלוט במרחב חיי. החושך יחזור למקומו הטבעי. ומשהו קטן, להבה קטנטנה בי, תבכה. ותבקש את הביחד. ואני אדחיק. ואולי קצת אכאב. אבלע רוק. אספר לעצמי שיום אחד גם לי זה יקרה. יום אחד גם אני אהיה ב-יחד. לא עוד הרבה. ממש כבר קורה. אפתח את המקרר ואחפש להתחמם דרכו. אדליק את הטלוויזיה ואחפש להתרגש איתה. אמלא את עצמי בכל התחליפים האפשריים בשבילי. למען לא ארגיש את אותו כאב. למען לא אדע. למען לא ייגע בי. למען לא אזכר באותה הבבואה שצפה מעל לראשי, נתנה דרור ללהבה לחוות את אותו הרגע לו כמהה. ולרגע הייתי שם. ולא עוד. לא עוד.
הבדידות חותכת בי חזק. כמו סכין. מושחזת, חדה, קרה. וזה כואב, אני לא יכולה להתעלם מזה. הכאב הזה מוכר לי, והולך איתי לאורך השנים. לאורך כל חיי כך נדמה לי. לא זוכרת מתי לא הרגשתי בודדה. אולי בפעמים אחדות בהן משהו אחר הסיח את דעתי. כנראה מערכת יחסים. אולי אהבה. לא יודעת מה היה שם בכלל. אבל הכמיהה לאהבה, זו שמעצימה את הבדידות, הייתה איתי שם, מלווה אותי לאורך כל שעל וצעד בחיים שלי.
ואני כל כך רוצה. כל כך רוצה את הביחד. כל כך רוצה את השייכות. את הקן הזה שהוא שלי, ואני משמעותית שם. אני חשובה. אני רצויה. אני עמוד תווך שם. הקן שלי. האם אי פעם יהיה לי?
אני לא כותבת זאת מרחמים עצמיים, ממש לא. אני כותבת כי אני מרגישה. כי הכאב קשה. קשה מנשוא. ועדיין אני נושאת אותו, אולי אפילו טוב מדי. התרגלתי. ולא רואים עלי. מסווה את זה יפה מאוד. לא נראה לי שיש איש כרגע שתוהה אם אני בודדה. אולי אמא שלי, אבל היא תמיד חושבת כך בכל מקרה.
ואני בודדה. הלוואי והיה מישהו שהיה תוהה לגבי, מתעניין לדעת מה שלומי. רוצה בקרבתי. מישהו כזה שגם אני הייתי רוצה בקרבתו. ואולי אם היה לו אומץ היה גם פונה אלי. בהודעה, בשיחה, בפייסבוק, משהו. אולי היה פונה אלי. והיה כמו להבת נר עמומה, אי שם במרחק. בתוך כל החושך הזה. אני סוקרת וסורקת את החלל, מחפשת אחר אור כלשהו שיאיר את ליבי. שיחמם את ליבי. ואין. אין. ואולי, אם היה פונה אלי, כי אני יקרה לליבו, אולי הייתי מצליחה להבחין באור העמום מהמרחק. אולי הייתי אפילו מרגישה בחומו. גל קטן קטן של חום היה שט לקראתי, והייתי חשה בו. ליבי היה חש בו. והתקווה הייתה ניצתת. ואם היה לו אומץ, והיה פונה אלי. ואם הייתי מבחינה בזאת. ואם הייתי פתוחה מספיק לאמץ אותה אל ליבי. ואם היה בי האומץ לענות. אזי ברגע אחד, המרחק העצום בינינו היה מתקצר. הריק היה נשאב וקורס לתוך עצמו, והיינו מוצאים עצמנו אחד מול השנייה. חום הלהבה שלו היה מלבה את הלהבה שבי. ומשהו במפגש הזה היה כל כך נכון. כל כך מדויק. אין עוד כלום מלבד הרגע. אין עוד כלום מלבדו. צמרמורת הייתה עוברת בגופי. בנשמתי. הלוך ושוב הלוך ושוב. אני נושמת מעט. לא רוצה לקלקל. שואפת חרישית, ונושפת. לא לפזר את הרגע לרוח. לא לאבד את זה. אני רוצה את זה כל כך. כל כך קרוב, אני כמעט נוגעת. אני כמעט שם. הבבואה הזו הנוצרת במחשבתי. זה שם. אני רוצה לשמר את זה. לכלוא את זה בתוך כלי אטום, מוחשי, שלא יאפשר לה לברוח.
אבל אי אפשר. אלה רק שירטוטי מחשבה. לא יותר. לא פחות. רק איורים באוויר שיצרתי עם ידי. איך אשמור אותם? איך אחבק אותם אלי? איך אשען עליהם?
אז אני ממשיכה, כל עוד זה שם מולי. מחזיק כמעה. עדיין לא התפוגג לגמרי. אז אנחנו שם, אחד מול השנייה. והלהבות בליבנו מתלהטות ומחממות אותנו. לא עוד חושך וקור ולבדות ועצב. אלא משהו חדש. אור חם, חום מאיר. התרגשות. ציפייה. מבט. דופק. חיים. אדמומיות. שפתיים. מגע כף יד בכף יד. עדין. מרגש. מילה. קרבה. ריח. חום. כלום לא קיים מלבד הרגע. מלבד הקסם הזה.
אני יכולה להתמכר לזה. לדמיון. והוא נוגע בי. ומוריד דמעות מעיני. אני מביטה במסך, ונמסה לתוך הכיסא. עוד מעט אלך לישון. לבד. אולי אחלום על הביחד, אם יהיה לי מזל. ומחר. מחר הריק יחזור לשלוט במרחב חיי. החושך יחזור למקומו הטבעי. ומשהו קטן, להבה קטנטנה בי, תבכה. ותבקש את הביחד. ואני אדחיק. ואולי קצת אכאב. אבלע רוק. אספר לעצמי שיום אחד גם לי זה יקרה. יום אחד גם אני אהיה ב-יחד. לא עוד הרבה. ממש כבר קורה. אפתח את המקרר ואחפש להתחמם דרכו. אדליק את הטלוויזיה ואחפש להתרגש איתה. אמלא את עצמי בכל התחליפים האפשריים בשבילי. למען לא ארגיש את אותו כאב. למען לא אדע. למען לא ייגע בי. למען לא אזכר באותה הבבואה שצפה מעל לראשי, נתנה דרור ללהבה לחוות את אותו הרגע לו כמהה. ולרגע הייתי שם. ולא עוד. לא עוד.