הכאב העצום הזה

  • פותח הנושא fox28
  • פורסם בתאריך

בוזיקית

New member
תודה. ריגשתני.

אני גרה בעיר גדולה במרכז. ואת החשיפה שלי אני עושה קודם כל כדי לפרוק את המטען שלי, ומתוך מחשבה שאם מישהו, אפילו גולש אחד בלבד, ימצא את עצמו בסיפורי, יוכל להעזר בו ולמצוא נחמה, הרי שאת שכרי השגתי. וחוץ מזה אף אחד לא מכיר אותי ולא יודע מהי זהותי האמיתית וגם אם כן, לא פשעתי ולא עשיתי רע לאיש...
 

roni252

New member
בי בוזיק,

זו אני UPANDDOWN שיניתי שם מביסות אישיות...אני קוראת אותך המון..וכמה פעמים עניתי..והרבה לא עניתי..פגוט כל כך כואב לקרוא אותך..כואב שאני לא יכולה לגזור לך..כואב שאני הייתי ממש במקום הזה של הדיפרסיה ואני כל כך מבינה את התאורים של האין כוח הזה...את לעולם לא מעמסהץץהרי בשביל זה כולנו פה - לחזק אחד את השני...אני יודעת - מכל הלב- שאם הייתי גרה בארץ הייתי כבר אתמול אצלך...מקוה שמשהו מהחברה פה יחשוב על הרעיון... אבל אני רואה שלפחות לכתוב זה כן עוזר לך ואני חושבת שזה מאד חשוב..שמחה ששתיפת אותנו....כל כאה הוא אישי למי שכואב אותו..והשיתוף של כאב האובדן לא מחסיר מאותו כאב אבל אני בטוחה שזה עוזר להתמודות... חיזקי ומצאי את דרכך ואנחנו פה איתך..
 
לבוזיקית

שלום לך בוזיקית שמי עינבל. אני חדשה באתר. אני לומדת פסיכותרפיה גופנית הוליסטית. במסגרת לימודי אני צריכה להגיש עבודה בקורס היבטים בטראומה והתעללויות.בחרתי לכתוב עבודה בנושא: "כיצד מתמודדים אנשים כאשר הם מאבדים אדם אהוב בפתאומיות". חפשתי באינטרנט "שכול", והגעתי אליכם. אז לא, ברוך השם לא חוויתי שכול מקרוב (עדין לא, גם אלי זה בטח יגיע מתישהו), אבל בכל זאת זה אחד הפחדים הגדולים שלי, אם לא הגדול שבהם. בחרתי בנושא זה, כנראה כדי להתמודד עם החרדה הזו (אני עושה לעצמי חיים קשים),ולמרות שלא חוויתי במציאות, היא ממשית. היו לי כמה חלומות זוועתיים, שהחבר האהוב שלי, מת ביום בהיר אחד והפך לקודר מאוד. הכאב היה בלתי נסבל, התעוררתי בבהלה. למרות שהראש הבין שזה רק חלום, בכיתי נורא. הראש הבין שזה רק חלום אבל הלב..., הלב נשאר בחוויה המזעזעת. אני לא יודעת למה אני מספרת לך את כל זה, כנראה שנגעת בי. אני יודעת שהחוויה שלי שונה מאוד משלך, כי למרות שהפחד מרחף באוויר, הוא עדיין לא המציאות שלי. והפחד הגדול שלי הוא מאובדן פתאומי וממה שהבנתי הסיפור שלך הוא אחר. אני לא מתיימרת להבין את מכלול המחשבות,הרגשות והתחושות שלך, אבל הייתי רוצה להתקרב להבין.אני לא יודעת מה אני מחפשת חומר לעבודה או החלצות מהפחד הזה. את יודעת, אומרים שצריך להשלים עם המצאות המוות בחיים. צריך... איך עושים את זה? אומרים גם שאם אתה מפחד זה יקרה, וזה כנראה הטריגר העיקרי לדחף להתמודד. פרדוקס. התחלתי לקרוא את הספר "המוות חשוב לחיים"/ד"ר אליזבת קובלר-רוס. מרגש, בינתיים אני בוכה בתקווה שאגיע להשלמה מתישהו. מהניסיון הטיפולי שלך את בטח מבינה שקל לי להזדהות. בכלל לגבי טיפולים ומטפלים: לדעתי, יש אנשים שהטיפול הפסיכולוגי הרגיל מתאים להם, ויש אנשים שפחות. אני לומדת פסיכותרפיה גופנית הוליסטית במסלול איזון גוף נפש, וגם מטופלת בשיטה זו. זו שיטה שמאמינה באינטגרציה של הפיסי, הנפשי, המנטלי, והרוחני. גם לי יש נטיה לברוח לראש (היום כבר פחות), והחיבור לגוף נתן לי המון. יש היום סוגים שונים של טיפולים, אולי שווה לך לנסות משהו אחר שהוא לא רק שיחה. כתבתי לך המון, ואת בכלל לא מכירה אותי !!! עינבל
 

בוזיקית

New member
ענבל יקרה... אל תצטערי שכתבת...

אני לא בטוחה שאני מקרה קלאסי לתיזה שלך - אני לא איבדתי אדם קרוב בפתאומיות. היו לי 7 חודשי הכנה אינטנסיביים... ועם אבא זו היתה המציאות שלתוכה נולדתי - 10 שנים הוא סחב את הסרטן הארור שלו עד שנפטר, וגם פה כפי שאת רואה היה לי זמן להתכונן (למרות שהייתי ילדה קטנה בסך הכל). אני יכולה כן לספר לך דבר אחר - אולי יש בהתכוננות אל המוות משום הכנה, אבל כשהרגע מגיע, הוא מכה בך ומערער באופן כל כך מזעזע את עולמך, שאת פשוט אובדת עצות. אל תשכחי שאני זו שמצאתי את אמא מתה בערך 10 דקות אחרי שזה קרה, ובלי שאדע שהיא מתה המשכתי לדבר איתה... ברררר... והייתי פרקטית מאוד. ישר התארגנות, ישר להודיע, לפעול לפעול לפעול... תודה לאל לא חוויתי באמת חוויה של אובדן פתאומי. אני לא יודעת מה גרוע יותר, זו שאלה בפני עצמה. אני כן יכולה לומר, שגם כשאלוהים חונן אותך בתקופת הסתגלות למצב הנורא הזה, כשזה בא זה מפתיע ומחריד. אולי את שלמה יותר בפנים, אבל בטח לא מעכלת, לא מתמודדת (אני לפחות). חתיכת מחקר לקחת לך לעשות... ובעניינך - אני אשמח לשמוע ממך במסרים לגבי הטיפול ההוליסטי. נשמע לי דווקא מעניין... תודה ששיתפת אותי, שלך, בוזי
 
לבוזי

אני כ"כ שמחה שכתבת לי. כפי שכבר כתבתי אני באמת עושה לעצמי חיים קשים. יכולתי לבחור נושא אחר, אבל כנראה שהצורך שלי להתמודד ולהתעמת עם עצמי חזק יותר, סוג של השרדות. אני מקווה שלא אשבר בדרך, בכל זאת נשאר לי רק חודש להגיש. לגבייך, מההתחלה הבנתי שאת לא בשביל התיזה שלי, אבל את בכל זאת מעניינת אותי. אני רוצה להבין בשבילי, בשבילך.. כשהתעוררתי מהחלום עלו כ"כ הרבה רגשות חזקים, תחושות פיזיות, שלא הבנתי בכלל מאיפה זה בא. הייתי רוצה לשמוע ממך, מעבר להסברים, איך הרגשת? איך את מרגישה היום? מה קורה איתך? כמובן אם החשיפה לא קשה מדי. מה שיפה בטיפול ההוליסטי, זה שכל מטופל הוא אינדבידואל וגם כל מטפל הוא אינדבידואל. יש טכניקות, אבל כל מטפל מביא את הרפרטואר האישי שלו לטיפול. אין מנוס מכך, אני כמטפלת בכל זאת אדם עם תחושות, מחשבות ורגשות. אני לא כלי ריק. (גם בטיפול ההוליסטי יש גישות שונות). אני, והחברים שלי שלומדים איתי, לומדים אותו דבר ויש הרבה מן המשותף אבל בכל זאת כל אחד מאיתנו הוא מטפל שונה. אני יכולה לתאר לך בגדול איך אני רואה את הדברים. כאשר אנחנו מרגישים תקועים, פחד, בלבול, חוסר סיפוק וכו', הרגשות באים לידי ביטוי בתופעות פסיכוסומטיות, בעיקר אם אנחנו לא מעבדים אותם. איזון גוף נפש היא דרך חיים שמסתכלת על הגוף, הנפש והרוח של האדם כמכלול ועל זרימת האנגיה בינהם. פסיכותרפיה גופנית היא שיטת טיפול שמשלבת גישות פסיכולוגיות, נפשיות ןעבודת גוף. משתמשים בטיפול בהתבוננות והקשבה, דמיון ומשחק, קול ותנועה, מגע טיפולי, עבודה עם נשימה ועוד.. וזה על מנת לשחרר את החסימות שפיתחנו במהלך החיים ולאפשר את הביטוי והצמיחה שלנו בעולם. לא פשוט להסביר את התחום הזה, בגלל המופשטות והמרחב של כל אחד מאיתנו. אפשר להסתכל על הטיפול כאל טיפול קצר מועד, טיפול ממושך, אחד מטפל ואחד מטופל או לראות את המטפל כמלווה בלבד את המטופל במסע. אני מאמינה שבטיפול ביחד, דרך המחשבות, הרגשות והתחושות, אפשר להכיר (ולהוקיר) את החוויות. לדעתי יש מקום חשוב להעצמת המקומות החזקים ודרכם להתמודד עם הקשיים. אני מאמינה ברכות ובנחישות. אני מקווה שאני לא נשמעת כמו "אור ואהבה", אני לא כזו. ציינת שאין לך כסף לטיפול, אם תרצי, מכיוון שאני עדיין סטודנטית אני מטפלת בסכום סמלי בלבד, אני גם יכולה להפנות אותך לחברים שלי. אם תעדיפי מישהו מנוסה, אני מכירה מטפלים. בלי קשר לשום תיזה/טיפול, אני אשמח להקשיב לך מתי שתרצי דרך הפורום (הבעיה שאני לא ממש חברה של האינטרנט ולא גולשת הרבה, אבל מידי פעם אחפש אותך) או סתם לפטפט. שלך עינבל
 
בוזיקית

שלום לך מקסימה.. אני אצטרף לנאמר מעליי ואגיד שהכתיבה שלך מדהימה..אין מילים. קראתי את מה שכתבת שתזומת לב רבה,ופתאם פרצתי בבכי. את יודעת שאיבדתי את אימי בהיותי בת 11 לפני כ 8 שנים.ועד היום כל אזכרה אני עם כאב חזק בלב.דמעות.יסורי מצפון על שאני כאן והיא כבר לא. גם ביום-יום..ההרגשה מלווה אותי ללא הרף.ואין לי דרך מילוט ממנה. בנוגע למטפלים הפסיכולוגיים-גם אני טופלתי דרך הבית ספר אצל אחת שלא הייתה לי איתה כימיה..ואחריה עוד אחת שכמו שאמרת ניתפס לה הצוואר והיא רק הנהנה עם הראש כמו מטומטמת. מה אני אגיד לך..זה לא פשוט.אני רוצה לשלוחלך חיבוק גדוללללל גדולללללל ואם תרצי לדבר..בשמחה,אני אפילו ממש ארצה לשוחח איתך. שיהיה שבוע טוב נשיקות,שלך תמיד עמית
 

meshi4

New member
איני בטוחה שזה

כך אצל כולם.בכל אופן אצלי זה כך. ככל שנתתי לעצמי לכאוב ,לחוש את העצבות.לדבר על זה בלי סוף.לשקוע בעצב בשנה וחצי הראשונות -שמעתי רק מוסיקה מלנכולית.[כי כך הרגשתי]הבת שלי כעסה עלי אז ואמרה:"תפסיקי עם המוסיקה הזאת.זה מדכא אותך.את לא מבינה?"התמיכה ההדדית בבית.הבת הקטנה[21]שבאה לחבק ולעודד בהתפרצויות בכי שלי.במקביל עבודה רציונלית על עצמי.יציאה מהבית לחוגים וכו'. היום שלוש שנים וחצי אחרי.אני מרגישה חזקה[תודה לאל]עם שמחת חיים.גם אצל הילדים שלי.שמחה שהצלחתי לשמור על אחדות משפחתי.שילדיי חזרו לשיגרה הנורמלית.ואין לי שום ספק שהם שמחים לראות אמא שחזרה לעצמה.
 
למעלה