אנשים אנשים אנשים ../images/Emo7.gif
ריגשתם אותי עד דמע... אויש אתם כאלה מקסימים. תודה לכם, חיממתם את לבי השותת... אנסה להשיב לשאלותיכם... אין לי ולו נפש אנושית אחת בעולם שתוכל או תרצה להכיל אותי, וגמני איני נכנעת בקלות. האירוני הוא, שנעשיתי כזאת רק לאחר פטירתה של אמא. לפני כן הייתי תלותית למדי, בכל הנוגע לענייני שלי. עניינים של ההורים למשל, סידרתי באסרטיביות שאין לי מושג מהיכן גייסתי, כי היא לא משמשת אותי ביומיום (ולוואי שהיתה...)... תמיד חיפשתי אוזן קשבת, תמיד, כי לא היה לי את זה בבית. היה לי אבא חולה מאז שאני זוכרת את עצמי, ואסור היה להעיק, והיתה לי אמא עצבנית, שהתקשתה להביע חיבה ולהקשיב באמת. גם פער הדורות עשה את שלו (ביני לבין האחים שלי כ - 20 שנה לטובתם כמובן). היתה לי ילדות כבדה, ונשארה כזו עד עצם היום הזה. בכלל אפשר לומר שלא היתה לי ילדות במובן המקובל של המילה. ודווקא כשאמא גססה והייתי צריכה לעמוד על הרגליים האחוריות בשבילה, בשבילי, דווקא מתוך הייאוש הנורא שאחז בי, דווקא מתוך התחושה ש"אני לא יכולה יותר" שהיתה מעיקה ומחניקה, דווקא משם צץ מה שכיניתם פה "אגו". התחושה הזאת שאני לא צריכה אף אחד ויכולה להסתדר. והנה אני עדיין כאן. קורסת כרגע אמנם, אבל מקווה לטוב, תמיד. והתחלתי מתוך מצוקה לעשות למען אחרים, ללוות משפחות של חולים בביה"ח, להכיר להם את השטח מנסיון אישי, ללוות בני משפחות של נפטרים במחלקות בהן אמי אושפזה, לתמוך כמה שיכולתי. וזה לא היה מתגמל כמו שזה נשמע. חטפתי הרבה סטירות מאנשים שחשבו בטעות שאני נציגה של הממסד. ודחו את ידי המושטת, את כוס המים שהגשתי להם. אך לא היתה בי טינה. ובימים שאמא היתה בהוספיס וסעדנו אותה, שרנו איתה שירים, צחקנו, השתדלנו לשמח אותה מכל הלב, כמה שזה אירוני במקום כזה, וכל המתנדבים שסייעו שם שאלו אותי במבוכה, איך יש בי כוח לצחוק ולהצחיק כשברור מה הולך לקרות תוך זמן קצר. ואני המשכתי לחייך מתוך אמונה, שאולי... אולי ככה ננצח... למרות שגם לי היה ברור שאמא הולכת למות. הרי ראיתי אותה גוססת יום אחרי יום עוד ועוד... עשיתי לה תרגילי נשימה כדי להפסיק את החירחור הנורא, אחזתי בידיה כדי שלא תפצע את עצמה לאחר השבץ, בעיניים טרוטות ובשפתיים נשוכות המשכתי לנסוע יום יום לעבודה ואחרי זה לנסוע עד אמצע הלילה לביה"ח בגשם, בחום, שום דבר לא היה איכפת לי חוץ מאמא. והבלון התרוקן באחת. "פוף" - אין יותר כלום. אני זוכרת את הרגע שמצאתי אותה מתה. אני זוכרת שישר חשבתי מה עושים, למי מודיעים, הייתי נורא פרקטית, ובדרך כלל אני אובדת עיצות. רק כמה שעות מאוחר יותר, כשהאחים שלי הגיעו, הרגשתי את הסוף הזה, המצמרר. אמא שלי מתה. אמא שלי מתה. אמא שלי מתה. טילפנתי להודיע לאנשים, וכך תירגלתי את המשפט הזה, שהיכה בי קשות... ידעתי שהמציאות של חיי הולכת להשתנות ובגדול. הייתי קשורה לאמא בטבור. היינו סימביוטיות זו לזו. גרנו יחד. כל כך הרבה השתנה בי ובה בתקופת המחלה - 7 חודשים בסך הכל... התאפקתי לא להודיע לאקסים שלי, שאיתם לא שמרתי על קשר תודה לאל. עמדתי גם בזה. בהלוויה הקבלתי את פניהם של הבאים, הרגשתי כמו מארחת במסיבה. ממש לא היה ברור לי מה אני עושה שם בכלל. היה לי קשה להרגיש. פחדתי רק מלחזור הביתה ולדעת שהפעם זה לבד לנצח. גם בשבעה, שעברה בנעימים ובצחוק יש לציין, הייתי מארחת למופת, טרחתי סביב כולם, דיברתי עם כולם, הייתי חביבה מאוד, לא בכיתי. אני את האבל שלי כמעט השלמתי עוד בחייה, כמה בכיתי אז רק אלוהים יודע. לא האמנתי שככה היא תלך. לא האמנתי שכל כך מהר. אמא, שלא היתה לה אפילו שפעת, ששנאה את הדיבורים של כל היע'כנס החברות שלה על מחלות של זיקנה. תמיד היסתה אותן והאיצה בהם לשיר במקום לדבר על מחלות. ודווקא היא. ודווקא הסרטן מכה במשפחתי שנית... שוב אני מלאה אתכם, אך האמינו לי, אני כל כך טעונה - בכל זאת עוד 3 ימים האזכרה הראשונה וכל כך רע לי. אני חוזרת שנה אחורה. זוכרת הכל. פשוט הכל. איך פספסתי את אמא. איך לא עמדתי על דברים מסויימים. איך לא נלחמתי מספיק, אולי הייתי משיגה לה יותר. איך ויתרתי עליה. איך הקלתי עליה את המעבר. איך למרות תחנוניה לא לקחתי אותה הביתה בסוף. ומה זה משנה שאי אפשר היה לעשות את זה מבחינה לוגיסטית. לא היה לי כוח. פשוט לא היה בי כוח. ותותידה - אם היה לך כוח לקרוא עד כאן - שזה לא פשוט בפני עצמו - שאלת אותי לגבי שיחות... האם קראת את ההודעות הקודמות שלי? קצתי בכך עד זרא. אין לי כוח יותר לטיפול, וזה אם נשים בצד את העובדה שמיציתי את כל זכויותי במערכת הציבורית, וכסף לטיפול פרטי אין לי. אין לי כוח לדבר על. אני צריכה לעשות, ויפה שעה אחת קודם. ולמי ששאלה אותי כיצד ניתן לדעתי לשפר את חיי, ובכן, התשובה לכך נעוצה ביכולת שלי לעשות שינוי (אפרופו המצגת שהבאתי לכם). ישנם דברים רבים שאני צריכה לשנות בחיי בהול והם: להקדים את שעות השינה שלי (אני ישנה בקושי שעתיים בלילה כבר המון זמן), לשנות את הרגלי האכילה שלי (אני אכלנית כפייתית ורוצה מאוד להצטרף לאו.איי ומשום מה כל הזמן חוששת מזה), לחזור להתקלח כל יום עם דכאון או בלעדיו, לסדר את הבית שנראה כמו דיר חזירים ולא נוקה מלפני ליל הסדר... יותר מדי עומס. יותר מדי דברים שצריך לעבוד עליהם ואין לי מושג במה להתחיל... תודה רבה רבה למי שהחזיק איתי מעמד עד עכשיו. מקווה שלא הייתי למעמסה. איתכם ושלכם, בוזי
