הי.

[כמהאפשר]

אני זוכרת שאז

היה כאב-
שלא רואים.
שלא מבינים בדיוק.
שלא מבחינים בי.
שאני צריכה לקפוץ גבוה גבוה, לצעוק ולהחצין.. ועדיין זה יהיה שקוף.
ועדיין אהיה רק הרקע.
ועדיין יבחרו באחרים.

always the bridesmaid, never the bride. always the background.
כמו רוח רפאים שקופה,
כמו אדם באמצע ניתוח שחווה הכל ללא יכולת להשמיע הגה, לזוז, לעפעף.

והיום..
היום אני לא חווה את הכאב הזה מהכל בקיצוניות כזו.
את הצורך.
את הפגיעות.
הקריעה מבפנים שאין סיפוק בהבנה. בחיבור. במגע.
את החסר, המחסור אולי.

 

[someone343]

אני מבינה

מאד על מה את מדברת,
וזה כל כך לא מובן מאליו וכל כך נפלא שאת מצליחה לא להרגיש לבד,
כי אני זוכרת כמה הרגשת בודדה ולבד כ"כ..
ותמיד רציתי וייחלתי שתמצאי מישהו, כי זה מגיע לך כל כך

אני שמה שאת חווה הקלה, ולא את הכאב הקיצוני והנורא הזה
כאן אני מקווה שלעולם לא תרגישי שוב שקופה ובלתי נראית
כי אני רואה אותך וחושבת עלייך

 

[פנס כחול]

חשבתי עלייך

ובאמת קיויתי שטוב לך, שמישהו עוזר לך, או את...

 

[כמהאפשר]

הי פנס

תודה על המחשבה, זה יקר ומוערך.
את תמיד מוזמנת ליצור קשר אם תרצי, אני כאן.

כנראה שהייתי צריכה להתרחק לזמן מה, לתקופה. אולי כדי לראות עכשיו מרחוק שיש דברים שהשתנו.
שלא הכל שחור. וזו לא רק האכילה ולא רק המשקל.
ואולי בשורה תחתונה זה שווה את זה.

אני לא יודעת מה בדיוק עוזר ומי עוזר,
אבל דברים משתנים. וזה כבר יותר טוב, נכון?

 

[פרח נובל2]

הי

לא נראה לי שהגבתי בתקופה שכתבת אבל בהחלט קראתי.

מוזמנת תמיד לכתוב!

 

[כמהאפשר]

תודה יקרה

אני בהחלט זוכרת את ההודעות שלך
אם לא הגבת, זה רק מעניק פתח לדף חלק..

תודה על הchance, בנות.