הי.

[כמהאפשר]

הי.

עדיין יש לי מקום כאן?

 

[אחת בתוך אחת]

תמיד...

 

[אחת בתוך אחת]

אל תעלמי קטנה..

כתבי...

מחבקת חזק..

אוהבת המון המון..

 

[כמהאפשר]

תקופה כזו, לא פשוטה..

צריכה ללמוד לדבר מחדש.

little by little, הא?
נראה שהאמנות הזו אבדה לי.

 

[רגישה1855]

שאלה רטורית....

באמת שתמיד!!
מה איתך יקירתי? תספרי קצת מה עובר עלייך?

 

[כמהאפשר]

(עכשיו אני תוהה מי את, האם זה כינוי שהשתנה בזמן שלא הייתי וכו')


מה איתי?
נשמע כל כך בלתי אפשרי לספר בכמה מילים תקופת זמן שלמה..


שלומי.. מחורבן.
יש שיגידו שהתקדמתי, כל כך התקדמתי.
וכל מה שאני מרגישה זה מחורבן..
איזה הגיון זה?

 

[רגישה1855]

אני זאת אני

תמיד הייתי בכינוי הזה, כבר די הרבה זמן בפורום הזה...פעם אולי יותר קוראת סמויה. בתקופה האחרונה כבר כותבת קצת יותר על הקשיים שלי, ומשתדלת להגיב לאחרות ולנסות לחזק.
אז נעים מאוד

מזדהה עם המילים שלך, גם אצלי חושבים שיש התקדמות והתחושה אצלי היא כל כך לא ככה.
יודעת מה... אין הגיון - צודקת, אבל אם את מראה התקדמות למרות התחושה המחורבנת בפנים זה מראה על הכוחות שיש בתוכך! ואני מאמינה שלאט לאט את תתקדמי באמת! ואם כרגע זה נראה בלתי אפשרי, לא בכח. לאט לאט בזמן שלך.
אני אהיה כאן לחזק ולחבק

בינתיים, נכון שזה קשה לספר על תקופה מורכבת וארוכה בכמה מילים אבל אם תרצי לשתף עוד על התקופה המחורבנת... ארצה לשמוע ולהיות איתך

 

[כמהאפשר]

נעים מאוד

שמחה מאוד שההחלטת להצטרף באופן רשמי והתחלת לכתוב.
לי זה תמיד עזר, פתאום באמצע כתיבת תגובה למישהי הסקתי מסקנות וראיתי דברים שלא ראיתי קודם.

כתבת "אם את מראה התקדמות למרות התחושה", ולי זה השליך על להראות שאני מתקדמת גם כלפי חוץ.
דהיינו לא לשקוע אלא לעשות את הדברים בשמחה.
ואני לא שם, לא מצליחה. גם אם בהגיון אני יודעת שיש התקדמות. שמה שקורה כעת אולי שווה את המחיר של הצד השלילי(אני יודעת שזה שווה)-
אני לא מצליחה להלחם. לחיות מתוך הצד החיובי. להראות את.ההתקדמות.

חלק עצום מזה זו האכילה שיצאה מכלל שליטה.
עליתי הרבה מאוד מבחינה משקלית. אני לא מצליחה למצוא בי את הכוחות פשוט לעצור. לאכול מסודר. להתאמן.
להוריד קצת.
אני יודעת שאני ארגיש טוב עם עצמי, בוודאי יותר טוב מעכשיו..

ו.. זהו.

 

[כמהאפשר]

עכשיו אני רואה את זה

איך האכילה והמשקל,
איך שני אלו עומדים מול מול כל יתר הדברים, מול רצון לחיות?
מול הכל?
מול כל הישג אחר?

עכשיו אני רואה את האבסורד שבזה..

 

[שישמים אחרים]

בוודאי.

מה שלומך?

 

[כמהאפשר]

הי

מה שלומי..
שאלה מורכבת ולא ממש כאחת.
רגשית? אני מרגישה חרא.
אני מרגישה ייאוש. כאילו כיבו לי איזושהי בעירה פנימית. איזושהי אש בתוכי.
והסוויץ הזה, אני לא מצליחה להדליק אותו שוב. לא מצליחה למצוא שום דבר שהוא יידלק ממנו שוב.
כאילו אני מוותרת. להכל. לעצמי.
וככל שאני מוותרת- אני מרגישה יותר רע ומוותרת עוד יותר. כדי לא להרגיש. או כדי להרגיש משהו.
אכלתי הרבה, אני אוכלת עוד יותר הרבה כדי לדחוס את זה פנימה.כדי להבליע. או כדי להרגיש.
bleed just to know to know you're alive..

אם להביט על זה תכליתית ולא רגשית? כן, התקדמתי.
האם זה היה שווה את זה?
לא.

ופיזית?

 

[כמהאפשר]

הי

מה שלומי..
שאלה מורכבת ולא ממש כאחת.
רגשית? אני מרגישה חרא.
אני מרגישה ייאוש. כאילו כיבו לי איזושהי בעירה פנימית. איזושהי אש בתוכי.
והסוויץ הזה, אני לא מצליחה להדליק אותו שוב. לא מצליחה למצוא שום דבר שהוא יידלק ממנו שוב.
כאילו אני מוותרת. להכל. לעצמי.
וככל שאני מוותרת- אני מרגישה יותר רע ומוותרת עוד יותר. כדי לא להרגיש. או כדי להרגיש משהו.
אכלתי הרבה, אני אוכלת עוד יותר הרבה כדי לדחוס את זה פנימה.כדי להבליע. או כדי להרגיש.
bleed just to know to know you're alive..

אם להביט על זה תכליתית ולא רגשית? כן, התקדמתי.
האם זה היה שווה את זה?
לא.

ופיזית?

 

[כמהאפשר]

נשלח באמצע

פיזית זה הכי גרוע ואולי פיזית זה גם המקום בו הכל נעוץ.
פיזית שם אני מרגישה כל כך רע עם עצמי.
רע, לוויתן, ועוד שלל דמיונות שאני מדמיינת את עצמי.

זה מתיש. זה.. מגדיר את שמחת החיים שלי, את הרצון שלי לעשות דברים
להיראות.
להרים את הראש גבוה.
מגדיר אותי.

ודברים טובים קרו וקוראים, אני משיגה הישגים
אז אני לא מבינה.. למה אני אוכלת?(בהגזמה)

 

[שישמים אחרים]

מה קורה מבחינת טיפול?

 

[כמהאפשר]

זה אחד ההישגים..

שנים שלא הצלחתי להתחבר למטפל.
אני חושבת שחלק מהסיבה שבכלל הלכתי ללמוד מקצוע טיפולי זה כדי לתת לאחרים את מה שאני לא קיבלתי.
כדי "לתקן". כדי "להראות" איך צריך.

כתבתי כאן בפורום שלא רק שלא הצלחתי להחזיק מעמד בטיפול, הרגשתי לא רצויה, מגורשת מכל טיפול.
כולל הציבוריים שבהם. אלו שחייבים לקחת ולרצות אותי.
כולל הפרטיים שאני משלמת להם.
בתקופה האחרונה חיפשתי ובדקתי והלכתי ושוב-קיבלתי הרבה סירובים.
ניסיתי דרך המלצות בנות הפורום, קופת חולים, קצת נסיון לבקש עזרה מההורים(שהם ימצאו. זה היה כאשר הייתי בקריסה מוחלטת, לפני כמה חודשים.

הזכרתי כאן שהיה לי מטפל שפגע בי מאוד. שלקח את הטיפול למקום שטיפול לא אמור להלקח אליו.

בקיצור.. כמה שאני רוצה לבטוח ולהאמין ולמצוא קשר-
אני לא סומכת עצמה מטפלים. אני רוצה תמיד שיהיה חיבור אמיתי, מסירות אמיתית. והיא לא קורית .

אז היום, יש לי שני מטפלים,
שאני מצאתי. ואני התעקשתי עליהם. ואני משלמת עליהם.
מדהימים, בכל קנה מידה אפשרי.
זו הפעם הראשונה שיש לי קשר עם מטפל/ים, אמיתי. בלי שזה יהיה קשר חלול ואני אהיה כמהה שהם יאהבו אותי ואעשה הכל כדי שזה יקרה.
בלי שבפגישות אני לא אשמע אותם אלא אתרכז רק בניואנסים הקטנים ובפרשנויות "מה זה אומר, והאם זה אומר שהוא כועס/אוהב ואיך אני מרצה אותו שלא יכעסו.."
זה ממש כמו צורך, ואין לי את הצורך הזה, לצעוק. אין לי את ההתמכרות הזו. הצורך בסיפוק הזה.
אני מנסה להבין למה. ולמה דווקא איתם לא.

 

[שישמים אחרים]

וואו! כל הכבוד

את מדברת על מה שכתבת פה עם המטפלים שלך?
(לי עוזר להביא את מה שאני כותבת כאן לטיפול, אולי גם לך יכול להיות ככה. מזמינה אותך לנסות.)

 

[כמהאפשר]

תודה

על המטפל- כתבתי.
על שאר הטיפולים, אני חושבת שלא ראיתי את זה ככה. לא הבנתי עד כמה אני מרגישה מפוחדת שלא יקבלו אותי. סגורה מלכתחילה. מבוצרת. פגועה. מתגוננת.
שלפתי קוצים.
ידעתי צראש שיעזבו אותי, שיחליטו עליי א, ב, ג..
שלא יקשיבו לי. שלא באמת יהיו שם בשבילי.

זו תחושה שחוויתי בהרבה מקומות, גם בפורום. לא רצויה, אחרת. לא כמו כולם.


אחד הדברים שהשתנו הם שאחרי שנים(שנים..) של להיות זרוקה בחדר לבד, להיות מסוגלת במקרה הטוב לצאת לראיון עבודה-
התחלתי לעבוד.
היחסים עם ההורים השתפרו. הם לא מדהימים, אבל זו משפחה. עם הריבים והשריטות שלה. יש שינוי.
עדיין קשה לי להתמודד שלא הכל אידיאלי.

 

[כמהאפשר]

כאפה לפנים

רק מאוחר שמתי לב שהכוונה בתגובה שלך היא האם אני מביאה את מה שכתבתי למעלה- לטיפול.
אפרט על כך כאשר אהיה מול המחשב

בינתיים יום נפלא

 

[someone343]

ברור

למען האמת תהיתי מה שלומך..
ואני כל כך שמחה לשמוע את מטופלת, ומרגישה פחות לבד
את מוזמנת לכתוב ולהשאר

 

[כמהאפשר]

| לב|

יקרה,
התגובה שלך מאוד יקרה לי.
תמיד קראתי את ההודעות שלך, גם אם לרוב לא מצאתי המילים להגיב.

תודה שכתבת שהייתי במחשבות שלך, זה כל כך לא מובן מאליו לא להיות שקופה או מאוסה.

האם אני מרגישה פחות לבד?..
כן. את יודעת, אם אני עוצרת לחשוב על זה, אז כן.
אני לא מרגישה לבד.
לא בבית. במשפחה. (וזה לא שאין בעיות או שהכל מושלם. פשוט אין כל כך את הצורך והאובססיה הזו להיאחז, להשמע, להראות. להיראות. להחצין. שיבינו.. שיבינו בדיוק)

וגם בין מליון אנשים.
כן, בהחלט פחות לבד.
איך זה קרה?