הי ערב טוב

תמרה45

New member
הי ערב טוב

בחיים לא חשבתי שזה יקרה שאני אבוא לפה וארגיש בושה לכתוב את מקומי.. אבל זה מה שאני מרגישה עכשיו. אולי כי באמת אין שום דבר חדש שאני יכולה לספר שהוא מעבר למותשות נורא גדולה עייפות וכאב.
רחלי חקקת בתוכי מאוד את ההבנה שבכל מצב מותר לי להרגיש ולחוות ועל כך ממש תודה לך :)
אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל לתאר את העומס שלי, אם זה במנהל בסיוטי והכל כך קשה בעבודה שלי (שמה אני לא עושה כדי לחפות על הטעויות והדפיקויות שלו, העיקר שהוא לא יצא מפגר, ואני אגרום למישהו או משהו להרגיש רע או אולי כי אין לי כלים ו/ או למי לפנות עם העצבים שלי עליו כי ישר אתקל בביקורת ובזה שחובה להתמודד ולא משנה כמה סבל אחווה העיקר שאשאר ואהיה באיזה שהוא משהו)
או שאולי זה הלימודים שלי (תזונה, כן כן) שקשים לי מנשוא מכל הבחינות, חברתית רגשית, אישית. האלטרנטיבה היחידה שלי היא פשוט לקרוס, לא להיות יכולה אנשים, או סביבה או מחשבה או כל דבר.
ומה עם טיפול? לא נמצא עדיין, ההיא שהתחלתי איתה התגלתה כי מידי דומה לאמא שלי, מידי קואוצ׳רית כזאת, ואני מחפשת חום והכלה וכל מה שהוא ההפך מביקורת, מחפשת כרית לשים עליה את עצמי, בלי חובות ובלי מחויבויות.
אני כותבת לכן עכשיו שאני ממש במהלכה של הקריסה. אין שום אור וטוב שאני רואה. כל פינה שאני מתבוננת לעברה זה רק התמודדות ועוד אחת, קושי ועוד אחד, בכי ועוד בכי, ולפרוק-איין!!
 
זה תמיד מקומך, אין צורך להתלבט.

אני שומעת שבאמת מכל כיוון קשה עכשיו,
וזה בוודאי זמן לכתוב הכל כאן...

מבינה את הצורך בכרית. במנוחה. בחיבוק.
וטוב שאת יודעת שזה מה שאת צריכה.
אל תתייאשי, לפעמים זה לוקח זמן למצוא את הטיפול הנכון, אבל לא צריך לוותר עליו. תמשיכי ותחפשי כדי לעשות לעצמך אחרת.

את חושבת שהלימודים יביאו לקריסה, אבל לא מעלה את האופציה לעזוב אותם. למה? ועוד כמה זמן לימודים נשאר?

 

תמרה45

New member
למה?

תכלס׳ אין סיבה אמיתית מעבר לזה שפשוט אין שום אלטרנטיבה אחרת.
הבעיה אצלי היא שבגלל שלאורך שנים הייתה הכחשה די מהותית כלפי המחלה שלי תמיד אני מפחדת.. לא יודעת ממה אבל תמיד אני כאילו לא עד הסוף בטוחה בעצמי, וככה יוצא שאיכשהוא תמיד יש ספקות. קשה מאוד להתקדם כשאין את ההכרה הזאת שאת לא בסדר או שמתנגדים לי כ״כ הרבה. בערך 3/4 מהאנרגיה שלי אני צריכה רק להשקיע בלרצות, להישמע ולהיראות טוב, וכו וכו.
אל תשכחי גם שתכלס אני צעירה - עוד לא 23- וכמה בטחון ותחת יש לי כדי להתנהל בבטחון לבד ולעשות מה שטוב לי כביכול?
העדר התמיכה יכול לשגע (זה משהו שבפני עצמו צריך לעבוד עליו כדי לקבל אותו)
ואפילו שכן קיבלתי תמיכה ממטפל או מטפלת זה עדיין היה לא מספיק עבורי. אבא ואמא כנראה יושבים חזק.
אני רוצה לעזוב אבל במקביל גם מפחדת עד כדי רעידה ושיתוק על מנת לעשות את הצעד הזה. והשאלה האמיתית שאני שואלת את עצמי היא האם שווה לי לגייס את הכוחות שלי כדי לעשות את הצעד הזה? זה יהיה בערך כמו לשים פס על כל העולם אמא שלו ואחותו. וזה, מצד אחד יכול לשחרר מאוד, אבל מצד שני מפחדת שלא יהיו בי כלים כדי להכיל את ה״אור״ הזה, ״שחרור״ הזה.
 

ל3

New member
לתמרה

סליחה שאני נדחפת לכם לדיון אל כן היה לי חשוב להגיב על הפחד שלך לעזוב את "הקן" משום שאני הייתי בדיוק אותו מקום עד לפני שנה בערך. אני בת 35 והתחתנתי עם בעלי לפני 6.5 שנים. כל בוקר, כשהוא היה הולך לעבודה, הייתי מוצאת את עצמי מתלבשת, יוצאת מהבית, נכנסת לאוטו ונוסעת להורים ( מרחק 5 דקות נסיעה). ככה זה היה המנהג שלי יום בימו ולא שעשיתי שם דברים מיוחדים, לא שהעסקתי את עצמי שם פשוט הייתי אצלם- רבצתי לא יכולתי להישאר בביתי שלי. רק כדי להסביר את התמונה, בתור ילדה ומתבגרת לא היה לי טוב בבית הוריי. זה לא שהם היו רעים אלי אלה פשוט נהגו כל הזמן לריב ( עד היום) ולא משנה אם אני או אחיי נוכחו בסביבה ואפילו לא פעם ערבו אותנו בתוך הריב במטרה "שננקוט צד". אז בתור ילדה זוכרת את עצמי בוכה בחדר ופשוט מתפללת לעוף מהבית הזה כבר אז מה הביא אותי בתור אישה נשואה לחזור לשם יום יום? למקום שהיה לי בו כל כך רע? אני פעם אמרתי למטפלת שאני מדמה את זה לאישה מוכה שכל פעם חוזרת לבעלה אפילו שלא טוב לה איתו . בסופו של דבר, אחרי טיפול ארוךךךךךךךךךךךךךך הפסקתי ללכת כל יום, היום אני באה לשם בערך פעמיים בשבוע וגם נשארת לשעה ולא לכל היום. אין לך מושג איזו תחושת שיחרור זו. פחות מהסיבה שאני כבר לא מרבה ללכת לשם אלה יותר מהסיבה שאני מסוגלת להישאר בביתישלי- מהידיעה שהתבגרתי ויצאתי לחייים עצמאיים. נכון התהליך לא פשוט, במיוד אם אתה מתומדד עם דברים נוספים ברקע אבל אני חושבת שהוא הכרחי -כל אחד בזמן שמתאים לו
אולי יצאתי מבולבלבת ולא מובנת אבל מכל זה רציתי להגיד לך שאת תמיד יכולה לנסות בקטן ולראות אם מתאים לך עכשו לעזוב את הבית ואם לא אז תחזרי ותמשיכי לבנות את עצמך עד שהזמן שלך יגיע!
 

תמרה45

New member
לא בילבלת

העברת מסר מאוד ברור שגם נקלט אצלי ביתר בהירות. ההורים שלך מזכירים לי קצת את שלי, עם המריבות ועם הנקיטת צד. זה בדיוק מה שגורם לי לנסות להימנע כמה שיותר מחיכוך עם אמא שלי (היא בעיקר המערבת, אבא שלי פשוט מתעלם)
הרס עבורי להיות בבית, לכן מרבית האנרגיות שלי הולכות לכיוון לשרוד ופחות לכיוון הלהתקדם ולקדם את עצמי ברובד האישי והפנימי.. לרפא את הלב. לוקחת את דברייך פה ממש לתשומת לבי.. אני מקווה שאספר דברים טובים בהמשך
 
למעלה