הי ערב טוב
בחיים לא חשבתי שזה יקרה שאני אבוא לפה וארגיש בושה לכתוב את מקומי.. אבל זה מה שאני מרגישה עכשיו. אולי כי באמת אין שום דבר חדש שאני יכולה לספר שהוא מעבר למותשות נורא גדולה עייפות וכאב.
רחלי חקקת בתוכי מאוד את ההבנה שבכל מצב מותר לי להרגיש ולחוות ועל כך ממש תודה לך
אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל לתאר את העומס שלי, אם זה במנהל בסיוטי והכל כך קשה בעבודה שלי (שמה אני לא עושה כדי לחפות על הטעויות והדפיקויות שלו, העיקר שהוא לא יצא מפגר, ואני אגרום למישהו או משהו להרגיש רע או אולי כי אין לי כלים ו/ או למי לפנות עם העצבים שלי עליו כי ישר אתקל בביקורת ובזה שחובה להתמודד ולא משנה כמה סבל אחווה העיקר שאשאר ואהיה באיזה שהוא משהו)
או שאולי זה הלימודים שלי (תזונה, כן כן) שקשים לי מנשוא מכל הבחינות, חברתית רגשית, אישית. האלטרנטיבה היחידה שלי היא פשוט לקרוס, לא להיות יכולה אנשים, או סביבה או מחשבה או כל דבר.
ומה עם טיפול? לא נמצא עדיין, ההיא שהתחלתי איתה התגלתה כי מידי דומה לאמא שלי, מידי קואוצ׳רית כזאת, ואני מחפשת חום והכלה וכל מה שהוא ההפך מביקורת, מחפשת כרית לשים עליה את עצמי, בלי חובות ובלי מחויבויות.
אני כותבת לכן עכשיו שאני ממש במהלכה של הקריסה. אין שום אור וטוב שאני רואה. כל פינה שאני מתבוננת לעברה זה רק התמודדות ועוד אחת, קושי ועוד אחד, בכי ועוד בכי, ולפרוק-איין!!
בחיים לא חשבתי שזה יקרה שאני אבוא לפה וארגיש בושה לכתוב את מקומי.. אבל זה מה שאני מרגישה עכשיו. אולי כי באמת אין שום דבר חדש שאני יכולה לספר שהוא מעבר למותשות נורא גדולה עייפות וכאב.
רחלי חקקת בתוכי מאוד את ההבנה שבכל מצב מותר לי להרגיש ולחוות ועל כך ממש תודה לך
אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל לתאר את העומס שלי, אם זה במנהל בסיוטי והכל כך קשה בעבודה שלי (שמה אני לא עושה כדי לחפות על הטעויות והדפיקויות שלו, העיקר שהוא לא יצא מפגר, ואני אגרום למישהו או משהו להרגיש רע או אולי כי אין לי כלים ו/ או למי לפנות עם העצבים שלי עליו כי ישר אתקל בביקורת ובזה שחובה להתמודד ולא משנה כמה סבל אחווה העיקר שאשאר ואהיה באיזה שהוא משהו)
או שאולי זה הלימודים שלי (תזונה, כן כן) שקשים לי מנשוא מכל הבחינות, חברתית רגשית, אישית. האלטרנטיבה היחידה שלי היא פשוט לקרוס, לא להיות יכולה אנשים, או סביבה או מחשבה או כל דבר.
ומה עם טיפול? לא נמצא עדיין, ההיא שהתחלתי איתה התגלתה כי מידי דומה לאמא שלי, מידי קואוצ׳רית כזאת, ואני מחפשת חום והכלה וכל מה שהוא ההפך מביקורת, מחפשת כרית לשים עליה את עצמי, בלי חובות ובלי מחויבויות.
אני כותבת לכן עכשיו שאני ממש במהלכה של הקריסה. אין שום אור וטוב שאני רואה. כל פינה שאני מתבוננת לעברה זה רק התמודדות ועוד אחת, קושי ועוד אחד, בכי ועוד בכי, ולפרוק-איין!!
