הי. טריגר.
רקע: בת 25, משתמשת בתרופות חמש שנים, עם אנורקסיה זקנה ועקשנית, על הקומבינציה הנוכחית בערך שנתיים (חוץ מדפלפט שהוחלף בדפלפט כרונו. חוץ ממנו יש גם פרוזק, הלדול ואדרונקס).
אני עוברת מטעמים שונים גמילה לא הדרגתית, לא חכמה ולא בליווי הפסיכיאטרית מכל הנ"ל. חוץ ממיגרנות איומות הופיעו שתי תופעות מטרידות: אובדן תיאבון (אני במשקל תקין אבל הרגלי האכילה שלי חרא ואני עדיין מוצאת צורך להעניש את עצמי על אכילה. אובדן התיאבון פוגע מאוד בהרגלים הטובים הקיימים גם אם אין לו ערך קלורי) וסמי-סכיזופרניה: אנשים שאני מכירה מדברים אליי. אלו רגעים קצרים מאוד ואחריהם אני יודעת שזה היה רק בראש שלי (ועדיין, כשהחבר מגיע אני צריכה לוודא שזה הוא ולא עוד פעם בה אני מדמיינת אותו נכנס הביתה ומדבר אליי).
אין שום סיכוי שאני מספרת לפסיכיאטרית שלי על זה (אני על הכוונת של אשפוז גם בלי ואשפוז פסיכיאטרי הוא הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו. אני מעדיפה לא לישון כי מי שאנס אותי מדבר אליי מדי פעם כי הוא כאן, רק שהוא לא). הפסיכולוגית לא כתובת כי היא עסוקה מדי בהרגלי האכילה המדרדרים שלי ולמען האמת נגמר לי הכסף לטיפול - הוא מוזל, אין צורך להציע, אני מדברת על מחסור בכסף לאוטובוסים. עוד טיעון נגד תרופות ב-450 שקל בחודש.
מישהי עברה גמילה מתרופות, גם כזאת נורמלית ומומלצת, ומכירה תופעות כאלה?
או לחילופין, מישהי רוצה לדבר איתי על התסכול בלראות את עצמך מאכילה אותך ואת הסובבים אותך ב, שוב, סליחה, חרא, בלי הרבה רצון ויכולת לעשות משהו בעניין?
על איך את מגלה שיש לך כמעט את כל מה שאדם יכול לבקש אבל אין לך כלום כי את מרעיבה את עצמך כבר עשרים שנה?
הו, אני קוראת פה שנים. זה הזמן לחבוט בי.
רקע: בת 25, משתמשת בתרופות חמש שנים, עם אנורקסיה זקנה ועקשנית, על הקומבינציה הנוכחית בערך שנתיים (חוץ מדפלפט שהוחלף בדפלפט כרונו. חוץ ממנו יש גם פרוזק, הלדול ואדרונקס).
אני עוברת מטעמים שונים גמילה לא הדרגתית, לא חכמה ולא בליווי הפסיכיאטרית מכל הנ"ל. חוץ ממיגרנות איומות הופיעו שתי תופעות מטרידות: אובדן תיאבון (אני במשקל תקין אבל הרגלי האכילה שלי חרא ואני עדיין מוצאת צורך להעניש את עצמי על אכילה. אובדן התיאבון פוגע מאוד בהרגלים הטובים הקיימים גם אם אין לו ערך קלורי) וסמי-סכיזופרניה: אנשים שאני מכירה מדברים אליי. אלו רגעים קצרים מאוד ואחריהם אני יודעת שזה היה רק בראש שלי (ועדיין, כשהחבר מגיע אני צריכה לוודא שזה הוא ולא עוד פעם בה אני מדמיינת אותו נכנס הביתה ומדבר אליי).
אין שום סיכוי שאני מספרת לפסיכיאטרית שלי על זה (אני על הכוונת של אשפוז גם בלי ואשפוז פסיכיאטרי הוא הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו. אני מעדיפה לא לישון כי מי שאנס אותי מדבר אליי מדי פעם כי הוא כאן, רק שהוא לא). הפסיכולוגית לא כתובת כי היא עסוקה מדי בהרגלי האכילה המדרדרים שלי ולמען האמת נגמר לי הכסף לטיפול - הוא מוזל, אין צורך להציע, אני מדברת על מחסור בכסף לאוטובוסים. עוד טיעון נגד תרופות ב-450 שקל בחודש.
מישהי עברה גמילה מתרופות, גם כזאת נורמלית ומומלצת, ומכירה תופעות כאלה?
או לחילופין, מישהי רוצה לדבר איתי על התסכול בלראות את עצמך מאכילה אותך ואת הסובבים אותך ב, שוב, סליחה, חרא, בלי הרבה רצון ויכולת לעשות משהו בעניין?
על איך את מגלה שיש לך כמעט את כל מה שאדם יכול לבקש אבל אין לך כלום כי את מרעיבה את עצמך כבר עשרים שנה?
הו, אני קוראת פה שנים. זה הזמן לחבוט בי.
