הי. טריגר.

no alarms

New member
הי. טריגר.

רקע: בת 25, משתמשת בתרופות חמש שנים, עם אנורקסיה זקנה ועקשנית, על הקומבינציה הנוכחית בערך שנתיים (חוץ מדפלפט שהוחלף בדפלפט כרונו. חוץ ממנו יש גם פרוזק, הלדול ואדרונקס).
אני עוברת מטעמים שונים גמילה לא הדרגתית, לא חכמה ולא בליווי הפסיכיאטרית מכל הנ"ל. חוץ ממיגרנות איומות הופיעו שתי תופעות מטרידות: אובדן תיאבון (אני במשקל תקין אבל הרגלי האכילה שלי חרא ואני עדיין מוצאת צורך להעניש את עצמי על אכילה. אובדן התיאבון פוגע מאוד בהרגלים הטובים הקיימים גם אם אין לו ערך קלורי) וסמי-סכיזופרניה: אנשים שאני מכירה מדברים אליי. אלו רגעים קצרים מאוד ואחריהם אני יודעת שזה היה רק בראש שלי (ועדיין, כשהחבר מגיע אני צריכה לוודא שזה הוא ולא עוד פעם בה אני מדמיינת אותו נכנס הביתה ומדבר אליי).
אין שום סיכוי שאני מספרת לפסיכיאטרית שלי על זה (אני על הכוונת של אשפוז גם בלי ואשפוז פסיכיאטרי הוא הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו. אני מעדיפה לא לישון כי מי שאנס אותי מדבר אליי מדי פעם כי הוא כאן, רק שהוא לא). הפסיכולוגית לא כתובת כי היא עסוקה מדי בהרגלי האכילה המדרדרים שלי ולמען האמת נגמר לי הכסף לטיפול - הוא מוזל, אין צורך להציע, אני מדברת על מחסור בכסף לאוטובוסים. עוד טיעון נגד תרופות ב-450 שקל בחודש.

מישהי עברה גמילה מתרופות, גם כזאת נורמלית ומומלצת, ומכירה תופעות כאלה?
או לחילופין, מישהי רוצה לדבר איתי על התסכול בלראות את עצמך מאכילה אותך ואת הסובבים אותך ב, שוב, סליחה, חרא, בלי הרבה רצון ויכולת לעשות משהו בעניין?
על איך את מגלה שיש לך כמעט את כל מה שאדם יכול לבקש אבל אין לך כלום כי את מרעיבה את עצמך כבר עשרים שנה?

הו, אני קוראת פה שנים. זה הזמן לחבוט בי.
 

levshavur

New member
אני שמחה שנכנסת לכתוב...

נו אלרמז שלום לך,
אני מאוד שמחה לדעת שמצאת את האומץ לכתוב, ומצטערת שנאלצת להמתין בגלל תהליך הניטור של ההודעות...
אז ברוכה הבאה לפורום!

לגבי דפלפט ומיגרנות...אחת מהתכונות הידועות של דפלפט - היא מניעת מיגרנות. לכן לא מפתיע שחזרו לך המיגרנות ברגע שהפסקת את התרופה. אני בעצמי סובלת מתופעה של מיגרנות קשות. הייתה תקופה שניסיתי להפסיק את הדפלפט, אבל מהר מאוד גיליתי שאם אני לא רוצה לסבול אני צריכה אותו בחזרה...ואכן מאז שחזרתי אליו, רמת המיגרנות ירדה פלאים...אז תחשבי על זה שגם אם לא לקנות את התרופה זה יחסוך לך כסף, הסבל של המיגרנות לא שווה להפסיק את התרופה...עדיף עם תרופה מאשר סבל מיותר...
לגבי שיחה עם הפסיכיאטרית: אני חושבת שזה משמעותי שתספרי לה מה קורה אתך, חשוב שהיא תדע שהפסקת עם התרופות, גם אם היא לא מסכימה עם המהלך הזה...אם את לא במצב אובדני או פגיעה עצמית חמורה, הרופאה לא יכולה לאלץ אותך להיכנס לאשפוז (כי אין כאן עניין שאת מזיקה לעצמך או מסכנת אחרים, שאז אפשר להוציא צו אשפוז כפויי).
להפסיק תרופות בבת אחת זה רע!!! זה גורם ל'הלם' לגוף, וחשוב, אם את מתעקשת להפסיק טיפול, לעשות את זה באופן הדרגתי...
אישית אני לא ממליצה לך להוריד ככה את התרופות, כי לפי מה שאת מתארת את לא במצב טוב, ואם תפסיקי אותן, אחרי זמן מה תתחילי להרגיש את החסר בתרופות (חלק מהתרופות הפסיכיאטריות 'נאגרות' במוח בהדרגה, ולכן לא תמיד החסר ניכר מההתחלה של הפסקת התרופות...).
עקרונית לתרופות מסוימות יש 'תופעות גמילה', כמו בשימוש בסמים, וזו בדיוק הסיבה להיות בהשגחה....
לפי כול מה שאת מתארת, נראה לי שיש צורך בטיפול ממוקד בפוסט טראומה בעקבות האונס. לדעתי טיפול כזה
גם ישפיע לטובה על האכילה שלך...
לגבי תרופות יקרות: אני לא יודעת מה קורה בקופת החולים שלך, אבל בקופה שלי אם את מגיעה לסכום מסוים של הוצאות על תרופות בחודש, את זכאית להחזר כספי מטעם קופת החולים. במידה ולא הגעת עד לסכום שמזוכה בהחזר,כלומר לא קנית ב X כסף,ייתכן שתצטרכי לעבור דרך וועדת חריגים כלשהי אם קיימת כזו...בכול מקרה שווה לך לברר...
אני בהחלט יכולה להבין את תחושת התסכול מהמצב של 'מסכות' כלפי אחרים...
לבשה.
 

no alarms

New member
תודה לבשה, וטריגר.

נראה לי שלא הייתי כל כך מובנת וגם שכחתי לכתוב כמה דברים.

הפסקתי לקחת את כל התרופות לפני חודש בערך. לקחתי אותן במינונים מאוד גבוהים ואני חושבת שכדי לחזור אליהן בשלב הזה אני צריכה ליווי פסיכיאטרי (בו אני לא מעוניינת). להגיד לי שזה לא דבר מומלץ לעשות זה נכון, אמרתי את זה בעצמי. אבל, המעשה כבר נעשה. ידעתי מראש את כל ההשלכות מבחינה כימית כמו תסמיני גמילה מוקדמים ומאוחרים (זה תחום העיסוק שלי). לגבי המיגרנות, הן לא חזרו לי - זאת תופעה שאני חווה לראשונה. למרבה הצער "מסוכנת לעצמי" הוא מינוח שאפשר לפרש בהרבה דרכים ולכן אני לא מעוניינת לקחת את הסיכון.
בקופת החולים שלי ההחזר הוא אם את מגיעה לתקרה רבעונית. כשיש לי כסף לתרופות בכל חודש אני מגיעה אליה וככה מקבלת את התרופות אחת לשלושה חודשים בחינם, אבל זאת עדיין הוצאה שאני לא עומדת בה.
הטיפול שלי ממוקד בפוסט טראומה. לצערי המרכז בו אני מטופלת מקציב שנתיים שנגמרות לי בקרוב ולא יהיה לי כסף לטיפול אחר כך. עוד לצערי, אני האדם האיטי בתבל כשזה נוגע לדיבור, ולכן בשנתיים האלה השגתי כלום בריבוע (המטפלת שלי מדהימה, עוד חמש שנים איתה, לפחות, היו הופכות לי את העולם. אין לי עוד חמש שנים איתה).
לגבי האכילה שלי, הגעתי למקום בו הרגלי האכילה שלי סבירים ואני שומרת על משקל תקין ויציב. אין לי שאיפות ליותר מזה כרגע אבל גם לא לפחות, מה שקורה לאחרונה.

[אין לי את זה ביותר חולה. אני באמת צריכה כאפה ולא הסברים על מה אני עושה לעצמי, כי אני יודעת]
 

levshavur

New member
נו אלרמז

שלום לך,
לדעתי אם קשה לך עם טיפול פסיכולוגי שמצריך דיבור, ישנן גם אופציות אחרות: ישנה תמיד האופציה של טיפול על ידיי אמנויות (ציור, מוזיקה, תאטרון, תנועה) או טיפול ברפואה משלימה.
לרפואה המשלימה יש יתרון בכך שמכיוון שלגוף יש 'זיכרון' משלו עצם הטיפול דרך הגוף עובד על הפוסט טראומה באופן ישיר, גם אם לא מדברים על זה.
אני רפלקסולוגית בכירה, וכבר טיפלתי בכמה מקרים של פוסט טראומה, ובעבר נעזרתי בעצמי בטיפול שכזה (לי עיסוי היה טריגרי מדיי, אבל שיאצו עשה עבודה מעולה...) ברפלקסולוגיה יש ממש אזור שעובדים ספציפית על פוסט טראומה...
לגבי המרכז שבו את נמצאת, אם מדובר ב'מרכז תמר' בירושלים, למרות שבאופן רגיל הן נותנות רק שנתיים, אני מכירה מישהי שהצליחה לשכנע אותן לתת לה זמן כפול...אז אולי זה שווה ברור האם יש אפשרות להאריך את זמן הטיפול שלך...הסיבה שהן מגבילות בזמן היא עקב תור ההמתנה הארוך שיש לשם...
לגבי המיגרנות: מכיוון שיש סיבות שונות למיגרנות יש א/נשים שאצלן/ם זה תקופתי, שיכולה להיות תקופה עם הרבה מיגרנות ותקופה בלי או כמעט בלי מיגרנות...
לגבי 'לתת כאפה' למה בעצם יש לך צורך שמישהי/ו אחר/ת 'ייתנו לך על הראש'? למה כול כך קשה לך להגיד לעצמך מה הדבר הנכון לעשות? מדוע בעצם הביקורת החיצונית חשובה לך? אלו הן נקודות למחשבה...
לבשה.
 
"לא חכמה" זה ניסוח מדויק

(במחילה, כן?). אני חושבת שאנחנו מכירות ולכן אקצר ב-לכי לפסיכיאטרית ותספרי לה הכל. על כל השאר יהיה זמן לדבר אחר כך.
 

TinaBa

New member
מסכימה עם כל מילה

והולכת לכתוב אולי מילים קשות:
לשחזר את חוסר האונים,
את אובדן השליטה,
את החדירה,
בלי לתת לאף אחד לעזור לך
זה, איך נגיד... להמשיך ולקיים את אז גם היום.
והיום את זאת שעושה את זה. שבוחרת בזה.
&nbsp
&nbsp
אז מה עושים?
 
היי לך

אני חושבת שאנחנו מכירות ועל כן אדלג על החיבוקים- לכי לפסיכיאטרית ותספרי לה הכל.
גם אם דרכי הטיפול לא הכי נראות לך, בנקודה שאת נמצאת בה, יש לך המון מה להפסיד.
ועוד משהו, המונח "איכות חיים" מהדהד לך? כי זה בדיוק זה. זה בדיוק לא להתפשר על פחות ממה שהצלחת להשיג בעניין האכילה, ובדיוק לא להתפשר על שיחות שלא ברור אחריהן מה היה או לא היה.
לכי להלחם על החיים שלך.

ולגבי טיפול שנגמר, או עומד להגמר. זה נורא ומחורבן. ואת יודעת איפה למצוא אותי עם את רוצה לדבר על זה.

 

TinaBa

New member
אז עברו כבר כמה ימים

מה שלומך?
מה שלום הפסיכיאטרית שלך?
 
למעלה