הי חברים וחברות ....

תודה על תשובותיך

ראשית כל, אם אתה מעוניין לעזור לסיסו או לי או לכל אחד, בהחלט מומלץ שתעשה זאת.
אם אתה מרגיש כי ביכולתך לשפר את מצבו של מישהו, יהיה נחמד מצדך לנסות זאת.
כפי שכתבת, בסופו של דבר כולנו נעשה עם דבריך את מה שנבחר לעשות בהם.
אני לפחות מאוד נהנה לקרוא את הודעותיך, הן מעשירות את יומי כשהן מופיעות בו.
אני מוצא עצמי מהרהר בהן פעמים רבות, כך שבהחלט יש להן ערך רב עבורי.
&nbsp
כעת, לעצם העניין.
נדמה לי, שבכדי לעזור לאדם באופן מדויק, עדיף לברר ממה הוא סובל בדיוק.
כדאי לוודא בזהירות רבה, כי מדובר באבחון מדויק, לפני שבוחרים את הדרך לעזור.
הצעד הראשון, לתחושתי, באבחון מדויק, הוא לבדוק כיצד האדם מרגיש.
אפשר לשאול אותו לשלומו, האם משהו מפריע לו כרגע, וכיצד אפשר לעזור לו.
פעם ביקרתי את הרופא לצורך אישור רפואי כלשהו.
הדבר הראשון שהוא שאל אותי זה איך אני מרגיש.
כשעניתי ששלומי מצוין, הוא שאל "אז למה באת לרופא".
הוא לא אמר - "בוא נעשה בדיקות דם ורנטגן, ואז אומר לך מה שלומך".
&nbsp
לסיכום, בוא נשחק לרגע "מצא את ההבדלים".
הנה שני משפטים שנכתבו בשרשור הנוכחי:
סיסו: "תתחבר לרגע, לגוף, לאינטואיציה, לעצמך."
ינוקא: "מתחבר לעצמו. מתחבר לגופו. מתחבר לאישיותו."
מדהים, לא?
 

ינוקא1

New member
נכון.

ובאיזשהו מקום אני מודה שיש לי בעיה להיות רופא או מטפל , לכן לא החזקתי מעמד במקצוע יותר מ8 שנים.
&nbsp
אני פשוט רואה ומרגיש יותר מידי.
אני מזהה כשהאנשים אומרים לי שהכל מצויין , חושבים שהם מודעים , אומרים משפטים של אנשים מודעים , ואני מרגיש בגופי כמה הכל לא מצויין.
&nbsp
ואין לי שום בדיקות "אובייקטיביות" שאני יכול להראות - רק תחושות.
&nbsp
התחושות התפתחו רק מכיוון שגם אני עברתי תהליך דומה על עצמי - לכן , סלח לי על הביטוי - אני מריח בולשיט מקילומטרים.
(ואני ממש לא מתכווין לסיסו האהובה שלנו ! )
&nbsp
ואז אני צריך להתקדם לאט לאט , בקצב שלהם , להביא אותם למצב שהם מרגישים את עצמם ומשתחררים מכל מיני "הגנות" שהם מגינים בהם על עצמם.
וכל הזמן הזה , אני סובל בעצמי את הסבל שלהם - שהם לא מודעים אליו בכלל.
&nbsp
כל זה הפך אותי למטפל לא מוצלח במיוחד -
הטיפולים פשוט התישו אותי.
&nbsp
וכבר 3 שנים וחצי שאינני מטפל בפועל , אלא עובד בדברים אחרים.
&nbsp
אז הרופא שלך יכול לעשות את זה , אני לא.
לכן אני סתם כותב בפורומים .....
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 

ינוקא1

New member
דווקא אדם שיבוא ויגיד

"כואב לי" , הוא הרבה פעמים יותר בריא מהאדם שיגיד "הכל פשוט" , "החיים תותים" ....
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 

זה פשוט

New member
שלומי טוב.למרות כאב מפרידה

היום נפרדתי מאהבה גדולה בחיי
למרות שאני עדיין אוהבת אותו.
הדבר נעשה מתוך שלווה
והביאה יחד עם הכאב גם שלווה.
ינוקא רצה הוכחה מעשית וקיבל
 

ינוקא1

New member


לכן אני אומר שמצבך טוב.

גם הכאב הפיזי שהיה לך לפני כמה ימים ,
הוא חיובי להבנתי ,
זוהי הדרך של גופך להגיד לך :
"אני כאן , ואני רוצה אהבה ויחס".

מה שעשית היום - זו הדרך

לחיות הכל , כולל את הכאב , זה מה שמביא שלווה אמיתית.
גם אם שום דבר לא פשוט.

 

ינוקא1

New member
את זוכרת

שכתבת על "עצב כלוא" ,
ו"טעיתי" לחשוב שזה "עצב" מלשון עצבות


אז האמת היא שלא טעיתי :
היה לך עצב כלוא.
(ואת יודעת בדיוק למה).
שחררי אותו

תני לו להיות

קבלי את זה שהחיים לא פשוטים ומתסכלים , לפעמים.


אחרי שעשית זאת
פתחת את העצב ,
הכרת בו ,
נתת לו מקום ,
התייחסת אליו ,
תעשי את ה"נאדה יוגה" שלך.

(וזה מה שכתבתי למעשה בהודעה למעלה).
 

ינוקא1

New member
הבעיה היתה שהוא היה "כלוא":

מרוב שהיית "מוארת" , לא איפשרת לעצמך להיות עצובה.
אז הוא יצא בצורה "פיזית" כ"עצב כלוא"....
&nbsp
תאפשרי לעצמך להיות עצובה ,
תאפשרי לעצמך להרגיש.
כך העצב לא יהיה "כלוא" יותר

&nbsp
רק אחרי זה ,
תני לנאדה יוגה לשטוף את הכל

&nbsp
וזו הדרך.
בהודעה בראש השרשור , זה בעצם מה שכתוב.
&nbsp
 

זה פשוט

New member
אבל זה בדיוק מה שעשיתי

אני לא מעריכה את מה שאתה כותב כי כל הזמן אתה מנסה למצוא סתירות ובעיות.
הרי זה בדיוק מה שעשיתי. התבוננתי בכאב למרות שלא ידעתי מה המקור של העצב תרתי משמע. ובכך יכלתי לו. בעיני זו פשטות.
בכל מקרה כאן אני פורשת מהדיון ונכנסת למיטה להתייחד עם כאב אחר, פרידה מגבר שאהבתי עד כלות. לילה טוב לך ולכל מי ששרד את הפוסט הזה..ביי.
 

ינוקא1

New member
זה היה אותו הכאב , אם לא הבנת .....


ה"עצב הכלוא" , היה למעשה העצב על הפרידה שהתבטא פיזית.
הצלחת להבריא כשאיפשרת לעצמך להיות עצובה , והפסקת לרגע להיות "מוארת" שהכל עבורה פשוט וקל.

איפשרת לעצמך קצת להיות בן אדם לא מושלם , כזה שלא נמצא "ברגע" , כזה שאין לו פתרונות להכל - וזו ההארה האמיתית.

אני תמיד שמח לעזור לאנשים להיות עצובים.


(לא מגיעה לי תודה קטנה , משהו
)
 

זה פשוט

New member
הפרידה קרתה רק היום

הכאב הנוירופתי הופיע כבר לפני חצי שנה וחזר לפני 3 שבועות.
אין קשר.
הודיתי לך רבות על הצעת העזרה.
אני עונה למה שאתה כותב כרגע..
לילט.
 

ינוקא1

New member
כבר הרגשת את זה

מאז.
&nbsp
כלום לא קורה במקרה , כלום לא נאמר במקרה , אפילו טעויות אינן מקרה - במיוחד אם מעורבים בעניין אנשים "מודעים".
&nbsp
(ככל שרמת המודעות של המעורבים גבוהה יותר , הכלל הזה נכון יותר.
ואני מחזיק ממני וממך כאנשים "מודעים").
&nbsp
לכי לישון , מחר תצא השמש ויתחיל יום חדש.

&nbsp
 

mayan37

New member
חויה

יש פה נקודות נכונות. לא באופן אבסולוטי כאילו הקביעה שלי קובעת מה נכון ומה לא עבור ינוקא. אלא בשבילי.
דילוג על שלב בו החויה נאספת ולא מושלכת, יוצר ניתוק וכיסוי, שהוא (אירוני) ניתוק דואלי בין אותה ישות נפרדת לחויה שהיא מזוהה עימה בלאו הכי. זה קורה כאשר לוקחים דבר אחד והופכים אותו לרעיון כולו, כמו במקרה של 'כל דבר אינו אני' (דוגמת נטי-נטי). אם הכיוון של הרגע הזה הוא כיוון של בריחה מ..חוית הרגע הזה, הרי אותה סיסמה של הרגע הזה רק היוותה תירוץ לא לחוות מה שיש. סוג של השתוקקות (להמנע מלחוות) סמויה.

המציאות היא החויה והחויה תמיד עצמית, לא מוכרת לי חויה אחרת. ככזו היא כוללת כל דבר שניתן לתאר כפי שהוא מתרחש. החויה הרגעית היא תופעה. אפשר לבדוק את טבע התופעות. העולם הוא תופעה, הגוף הוא תופעה, הפעילות המנטלית היא תופעה. אין מציאות אחרת. וכל דבר מאלה הוא בסופו של דבר עצמי. כולל כאב פיזי או נפשי. כולל 'חרא' פנימי וחיצוני, רק שכאשר הוא מתקבל ולא מושלך הוא פחות ופחות 'חרא'. בעצם אין מרחק בין החויה, כל חויה, לעצמי.

לדוגמה, אולי תעלה אי הסכמה לתוכן הודעות של ינוקא, או להבדיל צער גדול על מלחמה רחוקה. הדברים הללו נתפסים ממש פה, ואין אליהם מרחק. שלוה או שקט יכולים להיות הבסיס של כל זה, כיון שממילא החויה היא לא חיצונית אליי, מה כבר אוכל לעשות, להילחם בה? להילחם בך? מלחמה בך תהיה מלחמה בי.
 

ינוקא1

New member
מסכים , בגדול.

במיוחד עם הפיסקה הראשונה.

אני רק חושב שמבחינה מעשית קיימים שני שלבים הפוכים :
1. לקבל כל דבר ולחוות אותו לעומקו.
2. מדיטציה - לאחר שחווינו משהו לעומק , לדעת לשחרר אותו.

אפרופו יהדות , זה מאוד דומה להלכות אבלות -
ראשית , יש ביהדות חיוב להתאבל על קרובים שנפטרו.
לא המלצה , חיוב.

(מהתורה זה יום אחד , חכמים הוסיפו את ה"שבעה" המוכרים לנו).

אך לאחר שאדם התאבל את מה שהוא צריך , אסור לו להגזים :

"אל תבכו למת – יותר מדאי.
ואל תנדו לו – יותר מכשיעור.
הא כיצד? שלושה ימים – לבכי, ושבעה – להספד, ושלושים – לגיהוץ ולתספורת.
מכאן ואילך – אמר הקדוש ברוך הוא: אין אתם רחמנים בו יותר ממני
"

רואים כאן יפה את נתינת המקום גם לחוויה של הבכי , וגם לשחרור החוויה.
מי שמשחרר לפני שהוא חווה באמת - נתקע.
ומי שחוווה אך לא יודע לשחרר - נתקע.


זרימה נכונה היא לדעת לחוות כל דבר לעומקו , ואחר כך מגיע תור המדיטציה.
(בדברי בהודעה בראש שרשור זה , תיארתי את אותו הדבר מזווית אחרת).

(לגבי הפיסקה השלישית -
יש לי הסתייגות מסוימת , אך נניח לזה.
השרשור עשה את שלו .... )
 

mayan37

New member
לקינוח, יותר מזה

המילים אולי לא מדויקות, אך יכולה להיות אפילו מתיקות בצער, בבכי, כאב. או הנאה במעשה השגרתי ביותר הניתן להעלות על הדעת. בדיוק בגלל ההכרה במה שיש כחויה עצמית. או במילותיך שלך, המציאות היומיומית מגלה מי אתה (אולי לא בכוונה המקורית שלך, 'התלבשתי' על הרעיון).
הדבר הזה מאפשר שחרור ממילא, אין צורך באיזושהי בחירה לשחרר, כי החויה אכן מוצתה והלכה כדרך כל תופעה.
 

ינוקא1

New member
נכון.


תיאורטית , נכון מאוד.
&nbsp
מעשית , לדעתי אם לא יהיה לאדם זמן מסודר לשם "שחרור" , יהיה לו קשה לשחרר.
 

ינוקא1

New member
הרחבה :

עיכול של חוויה , הוא כמו עיכול של אוכל :
הוא דורש זמן מסוים , ודורש "משוקעות" מסוימת בחוויה.
&nbsp
אם האדם לא יקדיש זמן מסודר ל"שחרור" , מה שיקרה זה שהאינטנסיביות של החיים תגרום לכך שכל חוויה לא תתעכל במלואה אלא "חצי עיכול"
כי כבר רצים לחוויה הבאה.
&nbsp
מה שאומר שהיא תשאיר בגוף כמו מיני "שאריות" - התניות למינהן , ו"סמאסקארות".
לכן תרגול מסודר הוא בעיני הכרח ולא אופציה.
&nbsp
בדיוק כפי שהאדם מקדיש זמן ללכת לשירותים או למקלחת כל יום כדי להתנקות , כך צריך להקדיש זמן קבוע לניקוי של התודעה.
&nbsp
 
למעלה