היתכן ?!?!?!?!??!??!?! - פגישה
כולי מלאת צמרמורות. יש בי מין התרגשות, טירוף ממש. קשה לי לנשום. אחרי מה שהיא אמרה לי, באמת הייתי קוראת לזה ``פגישה אחרי הרבה זמן``. הרי היא דיברה על מאתיים שנה אחורה, לפחות. רגע, בכלל רציתי לדבר על מה שאני מרגישה. אז מה אני מרגישה? אני חושבת - ולמעשה לא רוצה לחשוב, כי אני רוצה להרגיש, אבל ההרגשה הזאת כל כך סוחפת, כמו מין קאמיקאזה מפחידה, או כמו לקפוץ באנג`י במשך שנים ולהמשיך לפחד מכך בכל פעם. הידיים רועדות, הרגליים מתנדנדות בחוסר שליטה. כל גופי מפעפע חרדות. אני מסטולה מסם לא מוכר, סם שאין לי עליו שליטה ואני לא יכולה אפילו להגיד, אם הטריפ שאני מרחפת עליו הוא טוב או רע. כי העוצמה הזאת גדולה עלי בכמה מידות וגם בה- לא פגשתי המון זמן. הכל נראה לי לא הגיוני ופתאומי למדי, ואני נזכרת שהיא אמרה לי על הפגישה ההזויה הזאת, שהייתה בינינו לפני מאתיים שנה, והזכירה את השמלה שלבשתי, שהוציאה לי את השדיים החוצה וגרמה לחריץ ביניהם להיות כל כך מפתה, אפילו לה. שלא לדבר על ההוא שרקדתי איתו: הוא היה בכלל בהלם ורצה שהריקוד רק ייגמר, כדי שיוכל מייד להכניס אותי למיטה ולתקוע אותי. אבל אז, לפני מאתיים שנה, אני מניחה, היו סטנדרטים אחרים . והיא, לעומתו , הביטה בחזה שלי בכמיהה ובדממה, בעיניים מלוכסנות כאלה. היא שתקה. אולי הסתירה משהו. ששש…סוד שאף אחד לא ידע . ואז אני פוגשת אותה במציאות והכל קורה כל כך לאט, ופתאום הכל מתחיל להתרחש כל כך מהר והקצב המתגבר הזה מזכיר לי סחרחורת, שגורמת לגופי ולנשמתי להתנדנד ולהתנפנף כמו ברוח עזה , ולהסתחרר בה, עד שהראש מבקש לנוח על משהו יציב, לפני שיישמט מטה ולא יוכל לשלוט בעצמו ואני כבר מפחדת שאשבור מפרקת. לקחתי נשימה עמוקה. לא. היא לא עזרה. עדיין אתמול קרה ??? והייתי אצלה ואיתה ונגעתי בה נגיעות והבטתי לתוך עיניה. אולי זה סתם מרגש אותי, בגלל מה שקרה לפני מאתיים שנה - ואולי אני לא מספיק כנה עם עצמי, כדי להודות שזה מרגש אותי בצורה מטריפה, וללא כל קשר למרחק הזמן, מאתיים שנה, כי כשהיא תשמע את זה, היא תיבהל . ואולי זו סתם הרגשה ברת חלוף של ערב מופלא למדי, כולו הזוי ומיוחד כל כך, עם מגע שפתיים חמות ועדינות ומלאות תחושה?!-
כולי מלאת צמרמורות. יש בי מין התרגשות, טירוף ממש. קשה לי לנשום. אחרי מה שהיא אמרה לי, באמת הייתי קוראת לזה ``פגישה אחרי הרבה זמן``. הרי היא דיברה על מאתיים שנה אחורה, לפחות. רגע, בכלל רציתי לדבר על מה שאני מרגישה. אז מה אני מרגישה? אני חושבת - ולמעשה לא רוצה לחשוב, כי אני רוצה להרגיש, אבל ההרגשה הזאת כל כך סוחפת, כמו מין קאמיקאזה מפחידה, או כמו לקפוץ באנג`י במשך שנים ולהמשיך לפחד מכך בכל פעם. הידיים רועדות, הרגליים מתנדנדות בחוסר שליטה. כל גופי מפעפע חרדות. אני מסטולה מסם לא מוכר, סם שאין לי עליו שליטה ואני לא יכולה אפילו להגיד, אם הטריפ שאני מרחפת עליו הוא טוב או רע. כי העוצמה הזאת גדולה עלי בכמה מידות וגם בה- לא פגשתי המון זמן. הכל נראה לי לא הגיוני ופתאומי למדי, ואני נזכרת שהיא אמרה לי על הפגישה ההזויה הזאת, שהייתה בינינו לפני מאתיים שנה, והזכירה את השמלה שלבשתי, שהוציאה לי את השדיים החוצה וגרמה לחריץ ביניהם להיות כל כך מפתה, אפילו לה. שלא לדבר על ההוא שרקדתי איתו: הוא היה בכלל בהלם ורצה שהריקוד רק ייגמר, כדי שיוכל מייד להכניס אותי למיטה ולתקוע אותי. אבל אז, לפני מאתיים שנה, אני מניחה, היו סטנדרטים אחרים . והיא, לעומתו , הביטה בחזה שלי בכמיהה ובדממה, בעיניים מלוכסנות כאלה. היא שתקה. אולי הסתירה משהו. ששש…סוד שאף אחד לא ידע . ואז אני פוגשת אותה במציאות והכל קורה כל כך לאט, ופתאום הכל מתחיל להתרחש כל כך מהר והקצב המתגבר הזה מזכיר לי סחרחורת, שגורמת לגופי ולנשמתי להתנדנד ולהתנפנף כמו ברוח עזה , ולהסתחרר בה, עד שהראש מבקש לנוח על משהו יציב, לפני שיישמט מטה ולא יוכל לשלוט בעצמו ואני כבר מפחדת שאשבור מפרקת. לקחתי נשימה עמוקה. לא. היא לא עזרה. עדיין אתמול קרה ??? והייתי אצלה ואיתה ונגעתי בה נגיעות והבטתי לתוך עיניה. אולי זה סתם מרגש אותי, בגלל מה שקרה לפני מאתיים שנה - ואולי אני לא מספיק כנה עם עצמי, כדי להודות שזה מרגש אותי בצורה מטריפה, וללא כל קשר למרחק הזמן, מאתיים שנה, כי כשהיא תשמע את זה, היא תיבהל . ואולי זו סתם הרגשה ברת חלוף של ערב מופלא למדי, כולו הזוי ומיוחד כל כך, עם מגע שפתיים חמות ועדינות ומלאות תחושה?!-
