אז ככה...
מנסיוני ועד כמה שהשגתי מגעת - אני בדיעה אחת איתך. מצויידת ב"אני מאמין" הזה - נכנסתי בחדווה למערכת יחסים פרק ב'. ואז גיליתי, שכמעט מדי יום, כמעט בכל דבר שאני עושה - אני נדרשת להתחשבנות פנימית של: אני או הילד? כיוון שהרבה הרבה רגעים (וכמובן שהילד "ניגן" על זה מעט) היו כאלה שהציבו את הרצון שלי במקום הראשון. אגב, לא מצאתי את הדרך. ואני חושבת שחלק מאי ההצלחה, נבע מהדבקות הזאת שלי, הדבקות הבלתי מתפרשת - להעמיד את הבן שלי במקום הראשון. היום אני יודעת טוב יותר, ואני בוחרת... לא להעמיד עצמי שוב בנסיון. לא עוד. אני לא מספיק מוכשרת כדי להוליך את הרצונות שלי יחד עם אלה של הבן שלי - מבלי ששום צד ייפגע. ככה אני. אני יוצאת אך ורק נגד הקטע בו סידרת את הכל בטור. וידעת לומר מי הראשון ומי השני. לדעתי, זה לא ריאלי. לא תמיד באים הילדים במקום הראשון. אגב, גם לא בנישואי פרק א'.