הילדים

הילדים

מסכימה אתך אלא שיש דבר אחד לקחת בחשבון - הילדים יודעים. הם רואים ומרגישים גם אם אינם אומרים זאת, כשלאחד ההורים יש מערכת יחסים, מוטב להיות כנה עם הילדים, אני מאמינה גדולה בכנות ונותנת לאנשים הקטנים, כלומר לילדים הרבה מאד קרדיט מבחינת יכולתם להבין את העולם. בכל גיל קשה להגיד לילד, סליחה, לאימא יש חבר והיא עכשיו בחדר שינה אתו - או אבא עסוק עם אישה אחרת שהוא אוהב. קשה יותר להורים. יש לילדים מנגון שמסוגל להתמודד עם כל מה שהוא בתחום בריאות הנפש - לדעתי
 
אבוי למי שמזלזל בתבונתם

הם מתמודדים בודאי השאלה היא מה נחרט בנפשם? יודעת שאני אישית ניסיתי לממש זוגיות בבית משותף ילדי פירגנו למראית עין לאחר הפרדה ה"שדים" יצאו והתברר לי כי למען אושרי סבלו ושתקו
אני אגב ברגע שהבנתי שלא טוב להם , גם לי הפסיק להיות טוב וסיימתי את הקשר!!!
 
הילדים

לנצח מקווים הילדים כי תמונת האושר הנצחית אבא אימא והילדים תושלם. כך שמערכת שלך שהסתיימה- ברור שמעוררת בילדים תקווה - אפילו אם הם לא יודו בכך. מה שחשוב לדעתי הוא לנסות לגדל אותם על עקרונות לפיהם להורים זכות להיות נאהבים ואוהבים, על זכותנו כהורים לבחור - כמובן שבתבונה וחכמה -וגם, שאם נכשלים זכותנו ללכת הלאה. אחרת מה נקנה להם? חיים בצל צער? איני יודעת מה קרה ביניכם -באופ עקרוני- טובת הילדים חשובה אבל היא לא פעם פועל יוצא של אושר הוריהם.
 
במקרה הזה

חייבת לחלוק על דעתך ילדי (מדובר בבנים הבוגרים אז היו בני 18,15, לגבי הקטנה מה שאכתוב לא תופס) מעולם לא חלמו שנחזור להיות יחד אביהם ואני ,להפך את שואלים אותי כל פעם מחדש מה עשיתי איתו, איך בכלל התחברתי אליו...
 

Lonely In Blue

New member
הרשי לי לחלוק עליך...

אני חושב שיש מקרים בהם ברור לילדים שאין כל תוחלת למערכת יחסים של הוריהם. והם מבינים... שהברירה/ע היא אב/אם בודדים, אומללים, או אב/אם עם מערכת יחסים אחרת שבה הם ימצאו את אושרם. ברור שיש להם את המחשבה... ואיפה אני בכל הסיפור הזה... ובכלל, "לנצח"... על זה תמיד תהיה לנו מחלוקת
 

*יערית

New member
אני דוגמא חיה

לכך שבגיל מאוד צעיר "זעקתי" שהוריי יפרדו, ניסיתי בתור ילדה להסביר להם כמה טוב יהייה לכל אחד לחוד, שכל אחד יחפש את האושר שלו עם בן זוג אחר, אחחחח הסטירה שחטפתי עוד מהדהדת בלחי שלי,הילדה החצופה קראו לי,איך היא מעיזה לראות את החיים בצורה כזו?מי אני בכלל שאביע דיעה... וכאשר אבא שלי יצא מהבית כשהייתי בת 15,הוא קיבל את בירכתי בשקט בשקט "שרק תהייה מאושר בחייך" לכל אחד מאיתנו מגיע להיות מאושר,ברגע שאנחנו באמת אבל באמת מאושרים הילדים שלנו חשים בזאת . הילדים שלי מאוד מקבלים את עיניין הגרושין,אחרי הסברים שלי {תארו לכם אם הייתי ילדה שמדברת על החיים כך איך אני בתור אמא} למצב,עיניין הבן זוג לעת עתה מאוד טיבעי ,לא רק בעיננו בעיני כולם כולל האקס. אז אני מזרימה את השקפת עולמי לילדיי,מקווה שזה יוכיח את עצמו יום מן הימים,מבלי שיאמרו.."יש לנו אמא מטורפת".
 
בטח מטורפת

לפי אמות המידה המקובלות שהרי אמרתי לאבא שלי עשרות פעמים שאיני מבינה איך הוא סובל במחיצתה של אימי ומדוע אינו עוזב אותה... נו, לפחות הוא קיבל את השכל בשלב מסויים
וטגידי לי יערית אפשר לא לאהוב אותו???
 
גרושים דור שני

אכן ילדים יודעים. הם סובלים כשהמצב בבית הוא לוחמני. הם מיוסרים כשאבא ואימא צורחים ומאשימים זה את זה ומפנטזים על שינוי. האושר הוא בהחלט משהו שנותן לכולם אפשרות להתרווח. הדבר החשוב הוא להראות לילדים שיש לאדם זכות על חייו- אם הדברים נעשים באחריות.
 

s h o o s h a

New member
טובת הילדים

ברור לכל בר דעת שטובת ילדים קודמת לכל. אלא שאין הדבר סותר את העובדה שטובת ההורה אינה פחותה בחשיבותה. ולכן, לדעתי, שני אלו הולכים שלובי זרוע. הייתי אומרת את שאמרת בסוף דבריך בשינוי קל טובת הילדים היא פועל יוצא של אושר הוריהם
 

מייקי69

New member
ואני דווקא מסכימה ../images/Emo3.gif

מסכימה שלא משנה מה קורה בבית, לעולם (לנצח?
) יחפשו בדיוק את זה: "את תמונת האושר הניצחית אבא אמא ילדים" ועם יד על הלב... זה לא מה שאנחנו היינו מבקשים לעצמנו?
 
אז מה עושים?

אני בחרתי עד לפני שנה בערך לא לעשות דבר, לא לקשור קשרים ובטח לא להציגם ליד הילדים במקרה יחידי הם הרגישו והוא הרגיש בבית וזה זרם והוא היחידי שהם ראו אותי במקרה מנשקת אותו וציחקקו כי זה היה נראה להם מוזר.. איך ומתי אפשר לדעת מתי אפשר להגיד לילד כמו שאומרים על אבא: עכשו אני עם "..." ואנחנו משוחחים על משהו חשוב מיד אשוב..?
 

Lonely In Blue

New member
עד כאן...

הסכמנו. אנ'לא בטוח באשר למשפט האחרון שלך "יש לילדים מנגון שמסוגל להתמודד עם כל מה שהוא בתחום בריאות הנפש - לדעתי" אבל כמו שכתבת... זו דעתך. ואולי... היא נכונה.
 
../images/Emo45.gif מסכימה איתך איש

שהרי את רב ה"שריטות" שלנו אנחנו סוחבים עוד מהילדות ורק בגילנו ה"מופלג" ניגשים להבין דפוסים מסויימים ולנסות לתקן
 
שריטות

ממילא אנחנו עומדים להישרט. אי אפשר להגן על אף אחד מפניהן. אני חושבת שילדים מסתגלים במקום בו הם מרגישים בטוח. פרק ב' חייב להיות הפרק של הילדים, לכן בספרי היום שבו מתה האהבה וגם באהבה בסיבוב שני בקדשתי כל כך הרבה מקום לילדים. לשמוע מה הם אומרים, לדעת מה הם חושבים. רוב הילדים אמרו - ידענו שהחיים בבית הם גיהנום, ידענו שלאימא יש חבר וכו. הרעיון של הקמת פרק בי הוא תחבושת לשריטות האלה ובכך צריך להשקיע. אחרי גירושי כל כך רציתי שהילדיל שלי יראו אותי אוהבת ונאהבת. שיש לי את היכולת הזאת ובלי ספק גרמתי להם לכמה שריטות רציניות. אלא שהזדמן לי לחבוש אותן ולרפד מעד.
 
עכשיו אמרת את מילת המפתח לטעמי

מקום בטוח ומקום בטוח הוא הידיעה שההורים נמצאים שם עבורם תמיד לפני האהבה לבן הזוג לפני השגיונות שלנו עליהם להיות בטוחים שטובתם בראש!!!
 

מייקי69

New member
אופס - מסכימה רק לחצי

"הידיעה שההורים נמצאים שם עבורם תמיד"
"לפני..." לא "לפני". בלי "תורות". כל רגע לגופו. כל סיטואציה לגופה. אני חושבת שיש סתירות בין חלקי תשובתך. כי גם אם נשמר ומוקם אותו "מקום בטוח" לא כל החלטה תהיה "לפני השגיונות שלנו". ואהבה לבן הזוג, או רצון לממש את עצמנו בדרך זו או אחרת, לא תמיד נחשבים ל"שגיון" ולא תמיד באים "אחרי". על פי אמות המידה של הודעתך, אני ממש, אבל ממש, חרא אמא
 
למעלה