יש הרבה מן הצדק
בדבריך, מורה יקר. נשאלה פעם בפורום שאלה, משהו בסגנון בחינות הבגרות, משהו כמו "מה הסיבות שגרמו להפסד הגרמני במלחמת העולם השניה". דיברנו אז על כך ששאלה כזו היא די מפגרת. משום שמדובר במכלול שלם שגרם לתוצאה אחת - הפסד. אבל שאלה כזו היא נושא לספר, לא לתשובה במבחן. הבעיה היא, כפי שאמרת, שבחורמ היסטורי יבש אין אתגור. צריך לאהוב את זה, להיות משוגע לדבר, כדי להתענין בזה, כדי לקרא טקסטים משמימים ומשעממים לכאורה. שאלת השאלות היא, מה מטרת לימוד היסטוריה? מה מטרת הכללת המקצוע הזה בבגרות? אם המטרה היא שהבנאדם "ידע היסטוריה", הרי שהמטרה הזו נמצאת בתחומים של מד"ב ופנטזיה. אין טעם שמי שאינו אוהב היסטוריה ילמד היסטוריה. בדיוק כפי שאיננו מבקשים שמישאינו אוהב רפואה יהפוך לפתע את עורו וילך ללמוד רפואה... איך שאני מבין את זה, ותקנו אותי אם אני טועה, מטרת לימוד היסטוריה ברמה הזו, הוא הענקת ידע כללי. שהבנאדם ידע, כללית, מה היה בשנה זו וזו, מה הוא, בכלליות, מערך הכוחות שפעל במלחמת העולם השניה ובכלל, מה זו "מלחמת העולם השניה" וכן על זו הדרך. בכל מקרה, אם המטרה היא לחבב את ההיסטוריה על התלמידים, ומטרה זו חשובה גם כאשר איננו רוצים להפוך את התלמיד להיסטוריון, אלא גם כאשר אנו רוצים שהוא ישתף פעולה וילמד... לדעתי הדרך הטובה ביותר היא הדרך העיתונאית - ואפשר גם לקרא לה הדרך של ברברה טוכמן. הנסיון שלי בתחום הוא די קטן, אבל ממה שראיתי אצל חברי שביקרו אצלי ועברו על ארון הספרים שלי, ספרי היסטוריה לא עניינו אותם. אבל ברברה טוכמן כן. משום שהיא כותבת בצורה סיפורית, עם קצת רכילות עיתונאית והרבה פרטים, שמוגשים בצורה אטרקטיבית. לדעתי, זו השיטה. לא "ללמד" היסטוריה, אלא "לספר" היסטוריה. ותראו לי כמה צעירים לא אוהבים לשמוע סיפורטוב במקום ללמוד