היי,
היה פעם פורום שכול ואובדן לא?
אני חושבת שכתבתי כאן פעם, לא בטוחה.
אימא שלי נפטרה לפני כמעט 9 שנים.
בת 27, ומרגישה כמו בת 18... אני לא במקום שחשבתי שאהיה בגילי המופלג...גם לא עם האנשים שחשבתי שיהיו איתי.
אז.. אבא שלי אושפז היום... פעם שלישית.
לא משהו רציני, דלקת ריאות..אבל הוא בן 74 וזה ממש מלחיץ
בפעם הראשונה פיננו אותו באמבולנס... ונזכרתי איך היא ביקשה אמבולנס ואחותי אמרה שהיא תסיע אותנו.
אין לי רשיון בגלל זה.. כי אני לא מוכנה לקחת אותו לביה"ח. שמישהו אחר יסיע.
היא נפטרה באזור סוכות. הייתה מאושפזת כמעט שנה און ואוף..
אבל הסיבה שאני כותבת-
היה לי יומהולדת אז במרץ, מלאו לי 18.. היא קנתה שמפניה מסוג פנטזיה בשביל לחגוג לי יומהולדת.
וכל פעם דחינו.. כי היא הייתה חולה.. עד שזה עבר הלאה לאחים או לאחיינים שלי שלהם היה יומהולדת.
ועכשיו שוב... היינו אמורים לחגוג לי לפני שבועיים... וקבענו לשבת הזו.. ושוב דחינו.
שבת הבאה לאחותי יש יומהולדת.
אני יודעת שהוא בסדר.. ושזה בסכ"ה דלקת קטנה.. והם מאשפזים בעיקר בגלל הגיל.
אבל זה מרגיש לי אותו הדבר... אותו תהליך.. שוב- ביה"ח.. שוב אני לבד בבית איתו.
ואני עוד מעט בת 30, אבל מתה מפחד.
אם הוא יעזוב אותי גם.. אני לא אדע מה לעשות. אני אשאר לגמרי לבד.
ואני די משגעת לו את השכל... בגלל טעויות כלכליות רציניות- הוא עוזר לי כלכלית. בגילו!
במקום שאני אעזור לו הוא עוזר לי.
יש בי 2... אחת שהיא כמו ילדה, שנשענת, מבזבזת- חסרת אחריות. ועוד אחת- שאוהבת אותו כ"כ ולא מבינה איך השניה מתנהגת ככה.
ועוד אחת... שרוצה שכל זה ייגמר. אני לא חושבת שאני מסוגלת להתמודד שוב עם אובדן.
ריקי.
היה פעם פורום שכול ואובדן לא?
אני חושבת שכתבתי כאן פעם, לא בטוחה.
אימא שלי נפטרה לפני כמעט 9 שנים.
בת 27, ומרגישה כמו בת 18... אני לא במקום שחשבתי שאהיה בגילי המופלג...גם לא עם האנשים שחשבתי שיהיו איתי.
אז.. אבא שלי אושפז היום... פעם שלישית.
לא משהו רציני, דלקת ריאות..אבל הוא בן 74 וזה ממש מלחיץ
בפעם הראשונה פיננו אותו באמבולנס... ונזכרתי איך היא ביקשה אמבולנס ואחותי אמרה שהיא תסיע אותנו.
אין לי רשיון בגלל זה.. כי אני לא מוכנה לקחת אותו לביה"ח. שמישהו אחר יסיע.
היא נפטרה באזור סוכות. הייתה מאושפזת כמעט שנה און ואוף..
אבל הסיבה שאני כותבת-
היה לי יומהולדת אז במרץ, מלאו לי 18.. היא קנתה שמפניה מסוג פנטזיה בשביל לחגוג לי יומהולדת.
וכל פעם דחינו.. כי היא הייתה חולה.. עד שזה עבר הלאה לאחים או לאחיינים שלי שלהם היה יומהולדת.
ועכשיו שוב... היינו אמורים לחגוג לי לפני שבועיים... וקבענו לשבת הזו.. ושוב דחינו.
שבת הבאה לאחותי יש יומהולדת.
אני יודעת שהוא בסדר.. ושזה בסכ"ה דלקת קטנה.. והם מאשפזים בעיקר בגלל הגיל.
אבל זה מרגיש לי אותו הדבר... אותו תהליך.. שוב- ביה"ח.. שוב אני לבד בבית איתו.
ואני עוד מעט בת 30, אבל מתה מפחד.
אם הוא יעזוב אותי גם.. אני לא אדע מה לעשות. אני אשאר לגמרי לבד.
ואני די משגעת לו את השכל... בגלל טעויות כלכליות רציניות- הוא עוזר לי כלכלית. בגילו!
במקום שאני אעזור לו הוא עוזר לי.
יש בי 2... אחת שהיא כמו ילדה, שנשענת, מבזבזת- חסרת אחריות. ועוד אחת- שאוהבת אותו כ"כ ולא מבינה איך השניה מתנהגת ככה.
ועוד אחת... שרוצה שכל זה ייגמר. אני לא חושבת שאני מסוגלת להתמודד שוב עם אובדן.
ריקי.
