אוהבתאתרון
New member
היי
בוקר טוב,פעם ראשונה שאני בפורום הזה סתם ניכנסתי להציץ והנה אני מוצאת את עצמי כותבת. אני רוצה לציין שהזוגיות שלי לא במשבר(עדיין),אבל יש עליות וירידות ולדעתי בעוד כמה שנים הכל יתפוצץ. אני נשואה בערך 3 שנים ויש לנו בן מתוקי בן שנה וחצי ובת בדרך. כמובן אחרי הלידה היו משברים וקושי(הורמונים של הלידה,ההסתגלות למצב החדש,שינוי החיים וכו'),אבל עברנו את זה ועכשיו אנחנו רוב הזמן מאושרים ואוהבים. אני אוהבת את בעלי והוא אותי,בעלי מאוד קשור לילד,אבא נהדר ואחראי,עוזר לי בכל מה שהוא יכול ואני יכולה להמשיך לכתוב עליו עוד מליון דברים טובים. אבל יש אבל- ואני לא יודעת איך/מה להמשיך (לכתוב). ניתקעתי. רגע,אני אסדר תמחשבות בראש. פשוט לפעמים אנחנו מגיעים למצבים שהוא כאילו מאכזב אותי בכל מיני דברים ואז אני כועסת,ושאני כועסת עליו אני מגיעה למצב של שתיקה(אני לא יודעת להוציא דברים ולפרוק) - אני בהחלט לא עושה את זה בכוונה,פשוט כל החשק לדבר איתו יוצא לי ואין לי עניין להחליף איתו מילה,ואז בבית המצב לא נעים,עד שאני נרגעת איכשהו,לפעמים זה משיחה שאנחנו מדברים ו"מלבינים" עניינים,עד ששוב זה קורה. אני יודעת שההתנהגות הזאת של הכעס=שתיקה רועמת,לא מובילה לשום מקום ובסופו של דבר אני יוצאת הלא בסדר,אבל ככה אני מתנהלת במצבים שמאכזבים אותי. מה שרציתי לומר זה שכל פעם שאני "כועסת"עליו או מאוכזבת מהתנהגות שלו ואז מגיעה השתיקה -עוברת אחרי שעתיים,יום ,יומיים -תלוי...ואז מבחינתו הכל בסדר,ואני חוזרת להיות חמודה אוהבת ומחבקת. אבל אני מרגישה בתוכי שכל פעם כזאת מוסיפה עוד לבנת אכזה בלב שלי,ואני מפחדת שיום אחד אני אתעורר עם קיר גדול של אכזבה ואני אגיד זהו. אני בן אדם מאוד אובייקטיבי ויודע להסתכל על מצבים בצורה שווה גם אם זה לרעתי,לדעתי הכעסים או הדברים שלא מוצאים חן בעיני שהוא עושה הם בצדק ואני לא סתם קטנונית או איזו "אישה רעה",. אני לא יודעת מה אני מבקשת מכם בזה שכתבתי פה,אולי סתם עצה,או שסתם רציתי לפרוק... אשמח לקבל תגובה,דעה או עצה כלשהי... תודה לבנתיים.
בוקר טוב,פעם ראשונה שאני בפורום הזה סתם ניכנסתי להציץ והנה אני מוצאת את עצמי כותבת. אני רוצה לציין שהזוגיות שלי לא במשבר(עדיין),אבל יש עליות וירידות ולדעתי בעוד כמה שנים הכל יתפוצץ. אני נשואה בערך 3 שנים ויש לנו בן מתוקי בן שנה וחצי ובת בדרך. כמובן אחרי הלידה היו משברים וקושי(הורמונים של הלידה,ההסתגלות למצב החדש,שינוי החיים וכו'),אבל עברנו את זה ועכשיו אנחנו רוב הזמן מאושרים ואוהבים. אני אוהבת את בעלי והוא אותי,בעלי מאוד קשור לילד,אבא נהדר ואחראי,עוזר לי בכל מה שהוא יכול ואני יכולה להמשיך לכתוב עליו עוד מליון דברים טובים. אבל יש אבל- ואני לא יודעת איך/מה להמשיך (לכתוב). ניתקעתי. רגע,אני אסדר תמחשבות בראש. פשוט לפעמים אנחנו מגיעים למצבים שהוא כאילו מאכזב אותי בכל מיני דברים ואז אני כועסת,ושאני כועסת עליו אני מגיעה למצב של שתיקה(אני לא יודעת להוציא דברים ולפרוק) - אני בהחלט לא עושה את זה בכוונה,פשוט כל החשק לדבר איתו יוצא לי ואין לי עניין להחליף איתו מילה,ואז בבית המצב לא נעים,עד שאני נרגעת איכשהו,לפעמים זה משיחה שאנחנו מדברים ו"מלבינים" עניינים,עד ששוב זה קורה. אני יודעת שההתנהגות הזאת של הכעס=שתיקה רועמת,לא מובילה לשום מקום ובסופו של דבר אני יוצאת הלא בסדר,אבל ככה אני מתנהלת במצבים שמאכזבים אותי. מה שרציתי לומר זה שכל פעם שאני "כועסת"עליו או מאוכזבת מהתנהגות שלו ואז מגיעה השתיקה -עוברת אחרי שעתיים,יום ,יומיים -תלוי...ואז מבחינתו הכל בסדר,ואני חוזרת להיות חמודה אוהבת ומחבקת. אבל אני מרגישה בתוכי שכל פעם כזאת מוסיפה עוד לבנת אכזה בלב שלי,ואני מפחדת שיום אחד אני אתעורר עם קיר גדול של אכזבה ואני אגיד זהו. אני בן אדם מאוד אובייקטיבי ויודע להסתכל על מצבים בצורה שווה גם אם זה לרעתי,לדעתי הכעסים או הדברים שלא מוצאים חן בעיני שהוא עושה הם בצדק ואני לא סתם קטנונית או איזו "אישה רעה",. אני לא יודעת מה אני מבקשת מכם בזה שכתבתי פה,אולי סתם עצה,או שסתם רציתי לפרוק... אשמח לקבל תגובה,דעה או עצה כלשהי... תודה לבנתיים.
