היי
היי הרבה זמן לא כתבתי בפורומים, אבל אני מרגישה צורך עז להתפרק בפני מישהו ואני מרגישה שהסובבים אותי לא כ"כ מבינים. בסוף השנה שעברה נפרדתי מחבר שלי. אני שלמה עם ההחלטה שלי אבל זה מרגיש לי שמאז הדברים פשוט התחילו להתדרדר בצורה לא נוראית. דבר ראשון קרה שמישהו שיצאתי איתו החליט פתאום שלא מתאים לו. אני מהנתקעות אז זה די גרם לי להרגיש נורא, אחרי זה ניגשתי למבחן ג'ימאט ולא הצלחתי להגיע לתוצאה הרצויה . במשך כל הזמן שלמדתי למבחן הזה הכנסתי את עצמי ללחץ מטורף וחרדות והייתי שבויה במין אמוק כזה שההורים שלי אפילו נבהלו. אחרי זה נרגעתי קצת והחלטתי שלמבחן השני אני אגש בשלווה, הצלחתי איכשהו להרגיע את עצמי. שבוע שעבר פוטרתי מהעבודה- זה היה די במפתיע ולא צפיתי את זה בכלל - המנהלת שפיטרה אותי ידועה בזה שהיא מפטרת אנשים כל הזמן ואותי היא גם לא בחרה בכלל לתפקיד, עבדתי אצל המנהלת שלה והיא ממש חיבבה אותי אז היא ביקשה ממנה לתת לי הזדמנות. היא אף פעם לא נתנה. המון זמן הרגשתי שהיא לא באמת משקיעה בזה שאני אלמד את המקצוע או נותנת לי איזה שהם פרויקטים אבל הנחתי שזה בגלל שאין לה כ"כ זמן, כנראה שהסיבות שלה היו אחרות. סיימתי את התואר הראשון שנה שעברה ורוב החברים שלי עזבו את העיר ואני מרגישה קצת בודדה. מחר יש לי את הג'ימאט השני, אני פוחדת פחד מוות. במבחנים שעשיתי בבית הצלחתי מאוד אבל כל הדברים שקרו לי לאחרונה השפיעו עליי ממש ואני כבר לא בטוחה לגמרי מה יקרה מחר. אני מרגישה שאם אני לא אצליח, אני פשוט לא אהיה מסוגלת יותר. אני יודעת שבטח לרוב האנשים אני נשמעת קצת דרמטית אבל אני ממש בצומת דרכים בחיים שלי ומשום מה לא משנה כמה אני מנסה, נראה כאילו כל פעם שאני מרימה את עצמי משהו שוב מפיל אותי. אני כותבת פה, כי אני מחפשת איזו שהיא תובנה חדשה שעוד לא גיליתי ובבקשה אל תכתבו לי משהו כמו – יהיה בסדר. זה אף פעם לא מצליח לנחם. תוודה רבה.
היי הרבה זמן לא כתבתי בפורומים, אבל אני מרגישה צורך עז להתפרק בפני מישהו ואני מרגישה שהסובבים אותי לא כ"כ מבינים. בסוף השנה שעברה נפרדתי מחבר שלי. אני שלמה עם ההחלטה שלי אבל זה מרגיש לי שמאז הדברים פשוט התחילו להתדרדר בצורה לא נוראית. דבר ראשון קרה שמישהו שיצאתי איתו החליט פתאום שלא מתאים לו. אני מהנתקעות אז זה די גרם לי להרגיש נורא, אחרי זה ניגשתי למבחן ג'ימאט ולא הצלחתי להגיע לתוצאה הרצויה . במשך כל הזמן שלמדתי למבחן הזה הכנסתי את עצמי ללחץ מטורף וחרדות והייתי שבויה במין אמוק כזה שההורים שלי אפילו נבהלו. אחרי זה נרגעתי קצת והחלטתי שלמבחן השני אני אגש בשלווה, הצלחתי איכשהו להרגיע את עצמי. שבוע שעבר פוטרתי מהעבודה- זה היה די במפתיע ולא צפיתי את זה בכלל - המנהלת שפיטרה אותי ידועה בזה שהיא מפטרת אנשים כל הזמן ואותי היא גם לא בחרה בכלל לתפקיד, עבדתי אצל המנהלת שלה והיא ממש חיבבה אותי אז היא ביקשה ממנה לתת לי הזדמנות. היא אף פעם לא נתנה. המון זמן הרגשתי שהיא לא באמת משקיעה בזה שאני אלמד את המקצוע או נותנת לי איזה שהם פרויקטים אבל הנחתי שזה בגלל שאין לה כ"כ זמן, כנראה שהסיבות שלה היו אחרות. סיימתי את התואר הראשון שנה שעברה ורוב החברים שלי עזבו את העיר ואני מרגישה קצת בודדה. מחר יש לי את הג'ימאט השני, אני פוחדת פחד מוות. במבחנים שעשיתי בבית הצלחתי מאוד אבל כל הדברים שקרו לי לאחרונה השפיעו עליי ממש ואני כבר לא בטוחה לגמרי מה יקרה מחר. אני מרגישה שאם אני לא אצליח, אני פשוט לא אהיה מסוגלת יותר. אני יודעת שבטח לרוב האנשים אני נשמעת קצת דרמטית אבל אני ממש בצומת דרכים בחיים שלי ומשום מה לא משנה כמה אני מנסה, נראה כאילו כל פעם שאני מרימה את עצמי משהו שוב מפיל אותי. אני כותבת פה, כי אני מחפשת איזו שהיא תובנה חדשה שעוד לא גיליתי ובבקשה אל תכתבו לי משהו כמו – יהיה בסדר. זה אף פעם לא מצליח לנחם. תוודה רבה.
ואם את צריכה להתלונן אצל מישהי - שילחי לי מסר.