היי..
קשה לי..אני כבר לא יודעת אם מותר באמת להודות שרע וקשה, כי תמיד יש סביב את אלה שלא מבינים את תחושת הסבל. שאומרים על כל דבר "צרות של עשירים" , שחושבים שאני סתם מתבכיינת. אז אני שומרת דברים לעצמי, לא מספרת, כותבת ביומן או סתם נסגרת בבית לבד על המיטה, בוהה באויר וחושבת. יש המון בעיות עם בן הזוג, אנחנו ביחד שנתיים ומשהו מאוד בסיסי לא מסתדר, ולמרות זאת אני לא מסוגלת להיפרד ממנו. לאחרונה, נפרדנו לתקופה קצרה, הכרתי מישהו מדהים, אבל כשהקשר קצת התפתח קטעתי את זה וכנראה פגעתי בו. הרגשתי לא שלמה וכאילו אני בוגדת ובסוף כולם יפגעו מזה. אני חושבת עליו המון, קצת התאהבתי בו, אבל ממשיכה בקשר התקוע שלי. אנחנו מנסים עכשיו טיפול, אבל לדעתי אין הרבה תקווה שמשהו ישתנה. אני לא עובדת. בשנה וחצי האחרונות למדתי ועבדתי באינספור עבודות, שלא החזקתי מעמד באף אחת מהן יותר מידי. אין לי מושג למה. כעת כמעט סיימתי ללמוד ואני מרגישה אכזבה מתחום לימודיי ותחושת מיאוס וכאילו כלל איני רוצה לעסוק בזה. אני ממתינה לקבל תשובה לעבודה בתחום מספטמבר, כי אין לי הרבה ברירה. נכנסתי למצוקה כלכלית מטורפת עד כדי כך שאין כסף לקנות אוכל. ומא שלי לא מרגישה טוב וכל פעם שאני חושבת על זה אני בוכה. היא חיה חיי סבל וכואב לי, אבל אני יודעת שאין ביכולתי לשנות את המצב, כי היא עקשנית ולא מוכנה להשתנות. אני תמיד מרגישה שאני לא עושה מספיק בשבילה, העניין הוא שאין לי מספיק כוחות אפילו להחזיק את עצמי מעל המים. אני מרגישה חרדות ולחץ ועליתי במשקל, אני אמורה להכין עכשיו את העבודות הסופיות של התואר אבל לא עושה כלום וגם נכשלתי במבחן. מצד שני, אני מגעילה את עצמי עם הבכיינות שלי ואומרת לעצמי שעדיף שלא אראה בציבור את הפרצוף תשעה באב שלי ( כמה מתאים להיום..) ובגלל זה גם ניתקתי קשר עם רוב החברות. זהו בערך..
קשה לי..אני כבר לא יודעת אם מותר באמת להודות שרע וקשה, כי תמיד יש סביב את אלה שלא מבינים את תחושת הסבל. שאומרים על כל דבר "צרות של עשירים" , שחושבים שאני סתם מתבכיינת. אז אני שומרת דברים לעצמי, לא מספרת, כותבת ביומן או סתם נסגרת בבית לבד על המיטה, בוהה באויר וחושבת. יש המון בעיות עם בן הזוג, אנחנו ביחד שנתיים ומשהו מאוד בסיסי לא מסתדר, ולמרות זאת אני לא מסוגלת להיפרד ממנו. לאחרונה, נפרדנו לתקופה קצרה, הכרתי מישהו מדהים, אבל כשהקשר קצת התפתח קטעתי את זה וכנראה פגעתי בו. הרגשתי לא שלמה וכאילו אני בוגדת ובסוף כולם יפגעו מזה. אני חושבת עליו המון, קצת התאהבתי בו, אבל ממשיכה בקשר התקוע שלי. אנחנו מנסים עכשיו טיפול, אבל לדעתי אין הרבה תקווה שמשהו ישתנה. אני לא עובדת. בשנה וחצי האחרונות למדתי ועבדתי באינספור עבודות, שלא החזקתי מעמד באף אחת מהן יותר מידי. אין לי מושג למה. כעת כמעט סיימתי ללמוד ואני מרגישה אכזבה מתחום לימודיי ותחושת מיאוס וכאילו כלל איני רוצה לעסוק בזה. אני ממתינה לקבל תשובה לעבודה בתחום מספטמבר, כי אין לי הרבה ברירה. נכנסתי למצוקה כלכלית מטורפת עד כדי כך שאין כסף לקנות אוכל. ומא שלי לא מרגישה טוב וכל פעם שאני חושבת על זה אני בוכה. היא חיה חיי סבל וכואב לי, אבל אני יודעת שאין ביכולתי לשנות את המצב, כי היא עקשנית ולא מוכנה להשתנות. אני תמיד מרגישה שאני לא עושה מספיק בשבילה, העניין הוא שאין לי מספיק כוחות אפילו להחזיק את עצמי מעל המים. אני מרגישה חרדות ולחץ ועליתי במשקל, אני אמורה להכין עכשיו את העבודות הסופיות של התואר אבל לא עושה כלום וגם נכשלתי במבחן. מצד שני, אני מגעילה את עצמי עם הבכיינות שלי ואומרת לעצמי שעדיף שלא אראה בציבור את הפרצוף תשעה באב שלי ( כמה מתאים להיום..) ובגלל זה גם ניתקתי קשר עם רוב החברות. זהו בערך..
