היי 
תחושת בדידות..
אני מניח שגם לכם יש את תחושת בדידות מעצבנת כזו לפעמים, זה מוזר אני די חברותי ואוהב להכיר אנשים אבל בכל זאת מרגיש ככה..
זה מעצבן שאין קשר רציף עם אנשים כאילו כל אחד עסוק עם חיים שלו והדברים שלו.
אני הרבה פעמים מדבר ושולח הודעות לחברים שאני בקשר איתם שואל מה קורה? ומה איתם.. ומדברים קצת ואז זה חוזר למצב שקט שלא מדברים, מרגיש לי לפעמים שרק אני מתעניין באנשים ושולח הודעות, באמת אכפת לי מאנשים שאני מדבר איתם והצד השני אדיש כזה.
כאילו זה חד צדדי, למה תמיד אני צריך להתחיל את השיחות? לצד השני אין עניין? לא אכפת לו?
זה עצוב לי, אני חוזר מהצבא ביום חמישי וזה כאילו זמן לעשות מה שאני רוצה ולהנות מהבית ומהחופש ואני פשוט תקוע בבית ולא עושה כלום, לפעמים כיף לי להיות לבד ושיש לי שקט אבל זה גם נמאס.
אני חושב שאיפשהו בתת-מודע שלי אני אוהב את ההרגשה הזו של "אני מסכן ואין לי חברים" כאילו אני עושה את זה בכוונה לעצמי, לא יודע איך להסביר את זה, אתם מכירים את התחושה הזו? כאילו ככה אנשים ירחמו עליי ויגידו "אוי זיו אין לך חברים אני יהיה חבר שלך" וככה אני אקבל חיבה ואהבה מאנשים.. שזה גם משהו שאני רוצה בלי קשר.
לפעמים זה מרגיש לי פתטי שאני מנסה להכיר בנות בטינדר או בכל מיני אפליקציות מפוקפקות כאלה.. כאילו אני לא יכול להכיר בנות ב"חיים האמיתיים" כמו בדרך לבסיס או בצבא, זה פשוט קשה להתחיל שיחה רנדומלית עם מישהי אז אני הולך על מה שקל יותר.. זה עושה אותי עצוב שאני חושב על זה.
זהו. אני מרגיש יותר טוב אחרי שרשמתי את זה.
תחושת בדידות..אני מניח שגם לכם יש את תחושת בדידות מעצבנת כזו לפעמים, זה מוזר אני די חברותי ואוהב להכיר אנשים אבל בכל זאת מרגיש ככה..
זה מעצבן שאין קשר רציף עם אנשים כאילו כל אחד עסוק עם חיים שלו והדברים שלו.
אני הרבה פעמים מדבר ושולח הודעות לחברים שאני בקשר איתם שואל מה קורה? ומה איתם.. ומדברים קצת ואז זה חוזר למצב שקט שלא מדברים, מרגיש לי לפעמים שרק אני מתעניין באנשים ושולח הודעות, באמת אכפת לי מאנשים שאני מדבר איתם והצד השני אדיש כזה.
כאילו זה חד צדדי, למה תמיד אני צריך להתחיל את השיחות? לצד השני אין עניין? לא אכפת לו?
זה עצוב לי, אני חוזר מהצבא ביום חמישי וזה כאילו זמן לעשות מה שאני רוצה ולהנות מהבית ומהחופש ואני פשוט תקוע בבית ולא עושה כלום, לפעמים כיף לי להיות לבד ושיש לי שקט אבל זה גם נמאס.
אני חושב שאיפשהו בתת-מודע שלי אני אוהב את ההרגשה הזו של "אני מסכן ואין לי חברים" כאילו אני עושה את זה בכוונה לעצמי, לא יודע איך להסביר את זה, אתם מכירים את התחושה הזו? כאילו ככה אנשים ירחמו עליי ויגידו "אוי זיו אין לך חברים אני יהיה חבר שלך" וככה אני אקבל חיבה ואהבה מאנשים.. שזה גם משהו שאני רוצה בלי קשר.
לפעמים זה מרגיש לי פתטי שאני מנסה להכיר בנות בטינדר או בכל מיני אפליקציות מפוקפקות כאלה.. כאילו אני לא יכול להכיר בנות ב"חיים האמיתיים" כמו בדרך לבסיס או בצבא, זה פשוט קשה להתחיל שיחה רנדומלית עם מישהי אז אני הולך על מה שקל יותר.. זה עושה אותי עצוב שאני חושב על זה.
זהו. אני מרגיש יותר טוב אחרי שרשמתי את זה.
