היי לכולם
אני שמחה שמצאתי אתכם פה... קראתי קצת בפורום והתרשמתי מהיכולת שלכם לנתח דברים, והאומץ להעז לצאת נגד העולם שבו אתם חיים אפילו יותר ממה שחילונים מעזים - מתוך היכרות עם הכללים והחוקים . אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי... נולדתי וגדלתי בבית חילוני, ועל כן אני לא שייכת אליכם באמת, אבל הסיפור שלי קצת יותר מורכב מזה. הורי התגרשו כשהייתי קטנה ואבי הכיר מישהי, ויחד הם חזרו בתשובה והתחתנו. אחרי כמה שנים עזבתי את בית אמא ועברתי לגור אצלם, ועקב כך נרשמתי לבית יעקב מרכז בירושלים. (במקביל לכך שהתחלתי להאמין כמובן) ושם למדתי להשתלב ולהתערות - להתפלל ולהתעניין בכל מה שקשור לדת. מאד התרשמתי מהבנות המדהימות שהיו איתי בכיתה. כל אלו שסבבו אותי ושאיתן התחברתי היו מבריקות שכלית, יצירתיות, אכפתיות ומקסימות. כמה חודשים אחר כך, עקב כך שלא הסתדרתי עם אשתו של אבא, חזרתי לאמא ודי מהר עבר לי מכל הטקסים והאמונות... החיים הפגישו אותי עם מגוות דיעות ופילוסופיות שבסופן החלטתי שהדרך היחידה עבורי היא להתעלם משאלת קיומו או אי קיומו של האלוהים. כי גם אם קיים משהו אף אחד לא יודע מה ואיך הוא, אז אני מוותרת על כל מני "מתווכים" שבאים לספר לי מה הוא רוצה. בקיצור, היום אני כופרת גמורה. אוכלת טרף בלי להניד עפעף, לא צמה בכיפור ואפילו לא מרגישה רע עם זה וכו. מה שכן, יש לי אחות ואח מאבא ואשתו. הם נולדו וגדלו בירושלים והם חרדים לכל דבר. שטריימל (איזה זרם זה יוצא?) וכל מה שמסביב. אני אוהבת אותם מאד אבל אין לי קשר איתם כמעט עקב היותם חרדים. עם אחותי שמרתי על קשר עד החתונה שלי ומאז היא ניתקה אותו בעצת בעלה (התחתנתי עם גוי), ואת אחי יצא לי לראות במקרה השנה כשבא לבקר את סבתא שלי אחרי שנים שלא ראיתי אותו... בכל מקרה, כל פעם שאני נתקלת בחרדים, אני מרגישה רגשות מעורבים. נוסטלגיה וחיבה מצד אחד (גם עקב העבר בבית יעקב וגם עקב אהבתי לשני אחי), ומצד שני תסכול וצער על העולם הסגור שאותו הם קיבלו מהוריהם ועכשיו מנחילים לילדיהם. ראיתי מקרוב תהליכי היסוס של אחותי, בתקופת משבר שהייתה לה. היא באה לגור עם סבתא שלי בזמנו וניסינו לעזור לה למצוא את הדרך שלה בין שני העולמות... לאפשר לה לעשות מה שהיא בוחרת בלי חוקים ובלי שיפוט... אבל אני חושבת שהיא לקחה את זה מהר מדי, ונבהלה. בסוף היא בחרה לחזור לעולם החרדי ולהשתדך לבחור חמוד שהוא גם בן לחוזרים בתשובה... כמובן שכולנו (אני, אבא שיצא בשאלה כבר לפני שנים והתגרש מאשתו, וסבתא) תמכנו בה גם בהחלטה הזו. בקיצור, רציתי להגיד שאני מאד מבינה ותומכת במקום שבו אתם נמצאים. גם אם אני רחוקה אלפי מילין משם... אני מכירה את העולם חלקית, ומכירה את התהליך. ואני מצטערת בצערו של מי שחש כלוא בתוך כל זה... ושאלה שמסקרנת אותי: נניח שלא היה עליכם שום לחץ חברתי. כלומר את אף אחד לא היה מעניין מה אתם עושים ובמה אתם מאמינים, האם עדיין הייתם מלים את בניכם או שהייתם מוותרים על המנהג הזה? בכל מקרה, שמחה לראות את הפורום הזה ואת הנפש האמיצה של הכותבים בו... שתזכו למצוות (סתם נו...
)
אני שמחה שמצאתי אתכם פה... קראתי קצת בפורום והתרשמתי מהיכולת שלכם לנתח דברים, והאומץ להעז לצאת נגד העולם שבו אתם חיים אפילו יותר ממה שחילונים מעזים - מתוך היכרות עם הכללים והחוקים . אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי... נולדתי וגדלתי בבית חילוני, ועל כן אני לא שייכת אליכם באמת, אבל הסיפור שלי קצת יותר מורכב מזה. הורי התגרשו כשהייתי קטנה ואבי הכיר מישהי, ויחד הם חזרו בתשובה והתחתנו. אחרי כמה שנים עזבתי את בית אמא ועברתי לגור אצלם, ועקב כך נרשמתי לבית יעקב מרכז בירושלים. (במקביל לכך שהתחלתי להאמין כמובן) ושם למדתי להשתלב ולהתערות - להתפלל ולהתעניין בכל מה שקשור לדת. מאד התרשמתי מהבנות המדהימות שהיו איתי בכיתה. כל אלו שסבבו אותי ושאיתן התחברתי היו מבריקות שכלית, יצירתיות, אכפתיות ומקסימות. כמה חודשים אחר כך, עקב כך שלא הסתדרתי עם אשתו של אבא, חזרתי לאמא ודי מהר עבר לי מכל הטקסים והאמונות... החיים הפגישו אותי עם מגוות דיעות ופילוסופיות שבסופן החלטתי שהדרך היחידה עבורי היא להתעלם משאלת קיומו או אי קיומו של האלוהים. כי גם אם קיים משהו אף אחד לא יודע מה ואיך הוא, אז אני מוותרת על כל מני "מתווכים" שבאים לספר לי מה הוא רוצה. בקיצור, היום אני כופרת גמורה. אוכלת טרף בלי להניד עפעף, לא צמה בכיפור ואפילו לא מרגישה רע עם זה וכו. מה שכן, יש לי אחות ואח מאבא ואשתו. הם נולדו וגדלו בירושלים והם חרדים לכל דבר. שטריימל (איזה זרם זה יוצא?) וכל מה שמסביב. אני אוהבת אותם מאד אבל אין לי קשר איתם כמעט עקב היותם חרדים. עם אחותי שמרתי על קשר עד החתונה שלי ומאז היא ניתקה אותו בעצת בעלה (התחתנתי עם גוי), ואת אחי יצא לי לראות במקרה השנה כשבא לבקר את סבתא שלי אחרי שנים שלא ראיתי אותו... בכל מקרה, כל פעם שאני נתקלת בחרדים, אני מרגישה רגשות מעורבים. נוסטלגיה וחיבה מצד אחד (גם עקב העבר בבית יעקב וגם עקב אהבתי לשני אחי), ומצד שני תסכול וצער על העולם הסגור שאותו הם קיבלו מהוריהם ועכשיו מנחילים לילדיהם. ראיתי מקרוב תהליכי היסוס של אחותי, בתקופת משבר שהייתה לה. היא באה לגור עם סבתא שלי בזמנו וניסינו לעזור לה למצוא את הדרך שלה בין שני העולמות... לאפשר לה לעשות מה שהיא בוחרת בלי חוקים ובלי שיפוט... אבל אני חושבת שהיא לקחה את זה מהר מדי, ונבהלה. בסוף היא בחרה לחזור לעולם החרדי ולהשתדך לבחור חמוד שהוא גם בן לחוזרים בתשובה... כמובן שכולנו (אני, אבא שיצא בשאלה כבר לפני שנים והתגרש מאשתו, וסבתא) תמכנו בה גם בהחלטה הזו. בקיצור, רציתי להגיד שאני מאד מבינה ותומכת במקום שבו אתם נמצאים. גם אם אני רחוקה אלפי מילין משם... אני מכירה את העולם חלקית, ומכירה את התהליך. ואני מצטערת בצערו של מי שחש כלוא בתוך כל זה... ושאלה שמסקרנת אותי: נניח שלא היה עליכם שום לחץ חברתי. כלומר את אף אחד לא היה מעניין מה אתם עושים ובמה אתם מאמינים, האם עדיין הייתם מלים את בניכם או שהייתם מוותרים על המנהג הזה? בכל מקרה, שמחה לראות את הפורום הזה ואת הנפש האמיצה של הכותבים בו... שתזכו למצוות (סתם נו...