היי טליה.
קראתי את תשובתך לרות ותשומת ליבי הופנתה לחלק הזה: "יידו קרישנמורטי תמיד אמר, שהצער שלנו נובע לא מכך שאנו חושבים על האדם שממנו נאלצנו להפרד בפיזי (מפני שבלעולם איננו ב-א-מ-ת נפרדים) אלא מתוך הרחמים שלנו כלפי עצמנו, על כך שלא נראה יותר את אותו אדם ולא נחווה את האהבה שהוא העניק לנו . לכן הצער נובע מן האגו ולא ממשהו אחר. כאומה שיש בה שכול רב, אנו נוטים להפוך ל'קדושים מעונים' בכל הקשור ליקירנו המתים. הצער, האבל והשכול 'נותנים לנו לגיטימציה' להיות 'קדושים יותר'." קשה לי מאוד לקבל את זה.כנראה בגלל האגו וגם בגלל שאני מוצאת שיש הרבה תבונה בדברים הללו. האם כשאני מתאבלת על אדם זמן רב זה אומר שאני מוכנה להעניש את עצמי בסבל בגלל שהאגו שלי לא מניח לי לשחרר אותו? בגלל שאני "אוהבת את עצמי" כל כך עד כדי כך שאני מחליטה לייסר את עצמי במחשבות כמו: "למה הוא היה צריך למות"? כדי "לנפח" את האגו? אני שואלת זאת כי כואב לי לחשוב שהאבל האישי שלי היה בגלל אגואיסטיות לשמה... ולא בגלל שבאמת אהבתי את הבן אדם הזה. תודה רבה.
קראתי את תשובתך לרות ותשומת ליבי הופנתה לחלק הזה: "יידו קרישנמורטי תמיד אמר, שהצער שלנו נובע לא מכך שאנו חושבים על האדם שממנו נאלצנו להפרד בפיזי (מפני שבלעולם איננו ב-א-מ-ת נפרדים) אלא מתוך הרחמים שלנו כלפי עצמנו, על כך שלא נראה יותר את אותו אדם ולא נחווה את האהבה שהוא העניק לנו . לכן הצער נובע מן האגו ולא ממשהו אחר. כאומה שיש בה שכול רב, אנו נוטים להפוך ל'קדושים מעונים' בכל הקשור ליקירנו המתים. הצער, האבל והשכול 'נותנים לנו לגיטימציה' להיות 'קדושים יותר'." קשה לי מאוד לקבל את זה.כנראה בגלל האגו וגם בגלל שאני מוצאת שיש הרבה תבונה בדברים הללו. האם כשאני מתאבלת על אדם זמן רב זה אומר שאני מוכנה להעניש את עצמי בסבל בגלל שהאגו שלי לא מניח לי לשחרר אותו? בגלל שאני "אוהבת את עצמי" כל כך עד כדי כך שאני מחליטה לייסר את עצמי במחשבות כמו: "למה הוא היה צריך למות"? כדי "לנפח" את האגו? אני שואלת זאת כי כואב לי לחשוב שהאבל האישי שלי היה בגלל אגואיסטיות לשמה... ולא בגלל שבאמת אהבתי את הבן אדם הזה. תודה רבה.
