היי, חדשה.

doggi7

New member
היי, חדשה.

לא ממש ברור לי מה יעודו של הפרום הזה, אבל אני חושבת שאני, כמו כולם, מתמודדת עם החיים :) אז אני לא יכולה להיות יותר מידי לא בכיוון.. קשה להסביר מה בדיוק עובר לי בראש עכשיו, או בתקופה האחרונה בכלל... יותר נכון שזה פשוט יותר מידי רגשות ומחשבות, שכל פעם שאני מנסה לעשות בהם סדר אני מגיעה למסקנות מתסכלות ומאכזבות וגם די מייאשות.. והאמת היא שאני ממש אתבאס אם התגובות שאני אקבל פה יהיו סמיילים מחבקים וכל מיני 'יהיה בסדר'... אני פשוט רוצה למצוא מישהו שבאמת יבין, או שאני מפחדת שאף אחד לא באמת יבין... לא יודעת, אני לא מצליחה להבין את עצמי במשפט הזה, אז אולי אתם...? ומילת המפתח...... בדידות. תהומית. לא יכולה יותר...
 

לנושנוש

New member
את הראשונה פה שמתמודדת עם בדידות...../images/Emo3.gif

זה נדיר ביותר במחוזותינו.
 

doggi7

New member
אין לי הרבה מה להוסיף חוץ מאוף אחד גדול ../images/Emo4.gif

 

לנושנוש

New member
אולי בכל זאת תוסיפי קצת פרטים?../images/Emo182.gif

בת כמה את? איך הקשר עם משפחה? תמיד היית ללא חברים? מה בדבר בן זוג? את עובדת לומדת? אם לא בא לך לענות לשאלות שלי אז גם "טקסט חופשי" יתקבל בברכה.
 
כולנו (או לפחות-רובנו) עברנו או עוברים תקופה

של בדידות. כתבת שהתגובות של חיבוק או "יהיה בסדר" לא תורמות לך וזה לגיטימי, אז מה כן יעזור לך? אולי אם נחקור את הסיבה להרגשת הבדידות, תוכלי להבין את ההרגשה יותר טוב ולעבור תהליך כדי לפתור זאת. נסי לחשוב ואת מוזמנת לחלוק איתנו את מחשבותייך-למה את מרגישה בדידות? ממה זה נובע? איך זה גורם לך להרגיש? מתי התחיל? אנחנו פה בשבילך
 
בדידות היא המילה הנפוצה

כיום רוב האנשים מתמודדים עם בדידות ופונים לחפ]ש חברה ברשת שלא מבינים אותם בסביבה הטבעית שלהם ,אין להם עם מי לשוחח וברשת האינטרנט הם מוצאים חברות ורטואלית ששוברת את תחושת הבדידות אנשים הפסיקו לשוחח אחד עם השני , וברשת יש המון אופציות ליצור קשר כדי להתגבר על הבדידות אבל הבדידות היא תחושה פנימית, את יכולה לחיות במשפחה גדולה להיות בודדה זה ההיכולת לחשוף את עצמך בפני האחר, להרגיש קרובה לבני המשפחה שלך אני כן יודעת מהי בדידות , חיה לבד ולצערי דיי בודדה , אבל לא מוותרת מוצאת חברים בתפוז אז אתצ מוזמנת לתפוז בכל שלוחותיו לשבור את הבדידות ולעטוף את עצמך בחברות ורטואלית
 

doggi7

New member
תודה לכולכם על התיחסות...

אתם מכירים את ההרגשה, שלפעמים עומדים מול דבר שהוא כל כך גדול וכל כך עצום שכל כך קשה לתאר אותו במילים, אז פשוט נהיים אילמים? אז בערך מה שאני חווה כשאני מנסה לנסח בכמה מילים את החיים שלי או את מה שאני מרגישה. זה כאילו שאם אני אסביר משהו רק בכמה מילים זה לא יהיה אפילו קצה קצהו של הקרחון... :( אבל בכל זאת, צריך להתחיל איפשהו, אז הנה, בכמה מילים (אבל ממש בכמה מילים), על עצמי: אני בת 22 גרה לבד עזבתי את הבית בגיל 17.5 עקב אירוע אלים במיוחד בבבית ההורים שלי גרושים ואני לא בקשר עם אף אחד מהם יש לי 8 אחים שכולם קטנים ממני, אחד מהם לא ראיתי מעודי, ואני לא בקשר עם רובם. הייתה לי מערכת יחסים של קרוב ל5 שנים שנגמרה לא מזמן (ואין מאושרת ממני לגבי כך, וזה לא בציניות). אני עובדת 7 ימים בשבוע, 12 שעות כל יום ולפעמים יותר, מנסה לחסוך ללימודים. וזהו, אם אפשר להגדיר זאת כך... אני חושבת שהבעיה הכי גדולה שלי זה חוסר בטחון. אני תמיד מפחדת שישפטו אותי, שלא יקבלו אתי ושאני 'לא מספיק טובה' (אני יודעת שזה דבילי, אבל מי שיודע מה זה חוסר בטחון, מבין). לכן אני לא חושפת את עצמי לאנשים. אפשר אולי לומר שאני לא סומכת על הבריות, אבל אני חושבת שזה יותר הפחד מדחיה או מביקורת שלילית. אני תמיד מרגישה כמו איזה יצור חריג, למרות שאני יודעת שאני לא. אבל ההרגשה פשוט לא עוברת. אני מוצאת את עצמי באופן קבוע מנסה לשכנע את את עצמי שאני נורמלית, וכמו כולם, ושאני סתם מה שנקרא 'אוכלת סרטים', אבל הפחד משתק. והתוצאה... אני לבד.
 
הפחד מדחייה הזה עוצר וחוסם אותך ואת כלואה

בתוך מעגל שלא יגמר אלא אם תעצרי אותו. תעיזי, תצאי-תתחילי מחברים לעבודה, תפתחי את חייך גם מעבר לעבודה-חוגים, חד"כ וכו' ותיצרי שם ידידויות. ישנו משפט מאוד חשוב: האדם אינו מי שהוא חושב שהינו, אינו מה שאחרים חושבים שהינו, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהינו. את שופטת את עצמך בחומרה מידי, אולי תופתעי לגלות מישהי אחרת בתור עצמך-אני למשל תמיד הרגשתי מאוד עצורה וביישנית, אבל נתתי לעצמי להיפתח ועכשיו למשל אני נודעת בחדר כושר בזכות הצחוק המתגלגל שלי-אשכרה כולם יוצאים כששומעים אותי צוחקת ואומרים ששמעו את הצחוק והבינו שאני שם
.
 

doggi7

New member
האמת היא שאני די מנסה לעשות את מה שאמרת...

אבל אני כנראה די טובה בלספר לעצמי סיפורים. כי כל פעם שאני 'עם החבר'ה' מהעבודה, מחוץ למסגרת של העבודה, אני רק מוצאת בהם פגמים ודברים שמעצבנים אותי, ובעצם גורמת להם להראות די מגוכחים בעיניים שלי. אני מניחה שכשזה כתוב שחור על גבי לבן זה די שקוף שזה סוג של מנגון התגוננות מהסוג של 'לתקוף ראשון'. ולגבי הבישנות שלך, אני שמחה שאת מצליחה לצאת מזה ולהפתח לאנשים, וצחוק זה אחלה של סימן היכר :) אבל לגביי, אני מאד ל-א עצורה ול-א ביישנית, ואנשים שלא מכירים אותי רואים בי אדם בעל בטחון עצמי מופרז (מה שרק מראה את ההיפך, למי שיש לו קצת שכל בראש). אין לי בעיה לדבר על הכל עם כל אחד, ואני גם בנאדם די פתוח בראש מבחינת גישות ודעות ואין לי בעיה שכולם ידעו את זה. אני גם די דעתנית ולפעמים גם וכחנית, והאישיות שלי די 'בוטלת בשטח' מה שנקרא. זה די סותר את מה שתיארתי קודם לגבי עצמי, הא? אבל זאת אני וזאת אני. או שיותר נכון לומר - זאת המסכה שבניתי לעצמי בעמל של שנים רבות... אני רק לא מצליחה להפסיק להסתתר מאחוריה.
 
ומה כן יגרום לך להפסיק להסתתר מאחורי

המסיכה הזאת ולהיות באמת מי שאת? צאי מנקודת הנחה שמי שלא מעוניין בחברתך-לא מגיעה לו חברתך, וההפסד כולו שלו. לא כולם צריכים לאהוב אותך, אבל אם לא תתני צ'אנס-אף אחד לא יאהב אותך כי לא יכירו אותך, אם תתני צ'אנס-כן יהיה מי שיאהב ויתחבר אלייך.
 

doggi7

New member
אני חושבת שאם הייתי יודעת את התשובה לשאלה שלך

לא הייתי מוצאת את עצמי בוכה על החיים כאן בפורום :p וזה די קשה רגשית לקבל את מה שאת מציעה כנקודת הנחה...
 

לנושנוש

New member
קראתי אותך וזיהיתי את עצמי בחלק מהדברים

שכתבת. אני זוכרת שעברתי תהליך מסוים עם עצמי שפתאום הבנתי כמה שנטישה רגשית של שני הוריי השפיעה עלי. יכולתי לשחזר שלעזיבה של אבא שלי הייתה השפעה גדולה וגם אימא שלי הרגישה באיזשהו שלב שקשה לה להיות אימא...הבנתי כל דבר בתור ילדה, אפילו שהייתי קטנה מאוד. זה מתבטא כיום כנראה בחוסר אמון גדול באנשים שלא הצלחתי להתגבר עליו. במוטו "כל אחד לעצמו" בתל אביב רק מחזקים את הנטייה הזאת אצלי. לפעמים כשאני רואה סרט שמראה נשות שבט עושות דברים יחדיו, בא לי לבכות(או שאני פשוט בוכה). נראה לי שבתל אביב אתה יכול להתפגר לבד ואף אחד לא ישים לב אם אין לך בן זוג או חבר קרוב יחסית באותו רגע. כאילו הייתי בת שמונים וערירית. טוב, אני קצת עצובה בימים אחרונים.
 

doggi7

New member
זה באמת ככה אצלי...

אבא שלי נעלם מהתמונה הרבה הרבה לפני שאני גיליתי שאמא שלי היא צבועה ושקרנית ומחקתי אותה בעצמי מהחיים שלי, וההעלמות שלו באמת השפיעה עלי המון. וגם אני גרתי בל אביב, אמנם רק שנתיים, אבל זה מספיק זמן כדי להבין שאדם לאדם זאב, ושכל אחד לעצמו, ושבאמת לא אכפת לאף אחד מה קורה איתך... זה די עצוב האמת, אבל נראה לי שהעיר הזאת רק מראה את טבע האדם האמיתי, בלי יותר מידי מסכות 'קהילתיות' של אכפתיות לכאורה שקיימות במקומות קטנים יותר. נראה לי שהשנתיים האלו היו השנתיים הכי הכי קשות והכי עצובות בחיים שלי... :(
 

לנושנוש

New member
אני שמחה שהצלחתי לגעת בנקודות כואבות

המשותפות במה שכתבתי. עם זה אני רוצה לספר לך שאני מתעקשת לא להיכנע להרגשה הזאת. מתעקשת לקדוח בקירות האלה בראש שלי. אני רואה סביבי אנשים (תל אביבים) ששומרים על קשרים, עושים דברים, יוצרים חברים חדשים. אני כבר הבנתי שהההכל בראש. מחשבות שלנו קובעות את כל החיים שלנו וחייבים לשנות אותם או לפחות לא להתייחס עליהם כל כך ברצינות. לא יודעת אם תל אביב מראה את הטבע האמתי של האדם. תל אביב משקפת רק חלק מהטבע של בן אדם. אולי בעיר כל כך גדולה שמנוהלת ברובה על ידי בצע הכסף, יותר קל להיות בודד בלי שאף אחד יידע... גם אני נלחמת לפעמים לשלם שכר דירה או בהתנהלות היומיומית ואין לי זמן בכלל להשיט יד לאף אחד. אני מאמינה שפשר להתגבר גם על הילדות וגם על תל אביב. לא מסכימה לשקוע ככה סתם בלי לבדוק את הדברים לעומק לפחות.
 
למעלה