אני הולך להישמע עכשיו רשע ../images/Emo190.gif
אבל סדנא כזאת נראית קצת....פאטתית. ובגלל זה אני רוצה להיכנס לאחת כזאת- אני רוצה להכניס אתגר קצת, ולשאול שאלות קשות את המנחים שם ואת יתר האנשים. לא יהיה קל איתי שמה, אני בנאדם מרדן בנשמתי. ולמה אני אומר את זה? הכתבה מעוררת בי תהיות למה אני כל כך תלוי בתגובות וברגשות של אחרים! למה אני כל כך תלוי במעשים שלהם! וזה מעביר בי כעס!! זה עולם כל כך דפוק. מעשה של אחד (או חוסר מעשה) גורם לדיכאון אצל אדם אחר. כל בנאדם מדכא את האחר. העולם מתחלק לשניים: אלה ששמחים ומאושרים ואלה שמדוכאים על ידם. אני מזועזע שאני שומע את ההאשמה העצמית הזאת של גבר שמנסה להתחיל עם בחורה. כאילו היא המלכה והוא הקבצן שעכשיו סובל ומבקש נדבות. כאילו נכנס קבצן לארמון של מלכים, מתחנן ומתרפס בפני כל אדם אמיד, שייתן לו פרוטה. ככה אני מרגיש שאומרים לי להיכנס לפאב ולנסות להתחיל עם בחורה. אני מרגיש מושפל ובזוי. בואו נחשוב בהגיון: בשביל מה צריך מערכות יחסים? בשביל הכיף, לא? אז למה הופכים את זה לסיוט כבר מההתחלה?? למה כל ההזעה הזאת? ההאשה העצמית, הביקורת, הפחד, ה"חוקים" החברתיים, ה"טקט", האכזבה, הבזיון, ההשפלה, השיפוט האכזרי על מראה חיצוני, למה כל הסבל הזה?? אני פעם הייתי ביישן. מגיל מסויים (אני חושב מלפני שנתיים) הביישנות הפכה לכעס. כעס זאת מלה עדינה. אולי זעם יהיה יותר טוב. אבל גם הזעם וגם הביישנות הם שני סימפטומים שבאים מאותו מקום: האכזבה והתסכול מהעולם ומעצמי.
