היי אני חדשה!!

[עליסה בארץ התפוז]

היי אני חדשה!!

והייתי רוצה לפרסם פה סיפור שכתבתי לא מזמן.. אהבת חיי/ בר פרק א' הכרתי אותה, בגיל 12. נערה יפה, בעלת עיניים כחולות, שיער ארוך בצבע שחור. קראו לה מרי.. הקשר שלי ושל מרי תמיד היה קשר מורכב. מגיל קטן שידרנו אחת לשניה "רמזים מינים". עד שיום אחד מרי התחילה להתוודות בפני, "אמבר?" קראה בשמי בזמן שפתרתי תרגיל בחשבון, "כן?" אמרתי והרמתי את ראשי, "אני צריכה לספר לך משהו." התחילה להנמיך את קולה, "כן?" השבתי בקול נמוך כשלה והתקרבתי אליה. היא הביטה לצדדים, התבוננה במורה לכמה שניות ואז הביטה בי. היה לה מבט חודר, והיא הביטה היישר לתוך עיניי. "אני אוהבת אותך." אמרה לי בשקט, וקירבה את ידה לידיי.. הייתי מעט המומה בתחילה, "אם את אוהבת אותי, אחזי בידי." אמרה, היססתי מעט, לרגע חשבתי שהיא מתלוצצת.. הבטתי אל תוך עינייה הכחולות, והבנתי שאין זו בדיחה. אחזתי בידה הימינית, "ומה עכשיו?" שאלתי אותה. "את צריכה להבטיח לי שתישארי איתי תמיד. לא משנה מה יקרה." אמרה לי, ודמעות החלו לרדת במורד פניה המושלמות. "מרי?" שאלתי אותה, "תבטיחי לי.." לחשה לי, "מבטיחה." "מרי?" אני מנסה לדבר איתה, "אל תדאגי לי. הרופאה תכף תבוא." אמרה לי בקול רך, ואדיש. אחזתי את ידה כמו באותה פעם לפני 5 שנים.. הרופאה הגיעה- "מרי? מה שלומך?" שאלה אותה הרופאה בחיוך, "רדומה, יש לי חום.." ענתה לה, פרצופה השתנה כשאמרה זאת, לא הבנתי למה, .."כאב מופנה בכתף שמאל, ותנועה מוגבלת במותן שמאל." המשיכה, הבטתי על מרי שהייתה שקועה בהבעת פניה של הרופאה, הרופאה קראה לאחות, "אחות! תעשי לה ספירת דם.." "..ספירת דם, תרבית שתן וגז בדם עורקי.." השלימה מרי את מלותיה של הרופאה באופן מושלם. תמיד ידעתי שמרי רוצה להיות רופאה אבל.. לא ככה.. חייכתי, "..ובטח תרצי גם אם.אר.איי וסריקת מוח עצם." אמרה מרי לרופאה, והביטה בי. "חכמה שלי.." לחשתי לה, היא חייכה אלי, "מרי, בבקשה. תני לד"ר סטייץ’ ל.." אמרה האחות, אך ד"ר סטייץ’ קטעה אותה, "זה בסדר אריקה, מרי צודקת. כרגיל" אמרה הד"ר וחייכה למרי, "כאבים?" שאלה הרופאה את מרי, "משהו כמו, שבעה, שמונה.." אמרה מרי בזמן שהרופאה ממששת לה את הגרון. האחות התערבה- "זה בטח רק צינון, משהו כמו שפעת. זה מסתובב באזור." "את מרגישה כאילו יש לך שפעת?" שאלה ד"ר סטייץ’, "אני מרגישה כאילו הסרטן שלי חזר."

 

[עליסה בארץ התפוז]

פרק ב'

מרי הביטה ברשימות הצהובות, הבטתי בה, מודאגת מתמיד. הוריה היו בחדר, וכך גם הרופאה שטיפלה בה.. מרי ששכבה במיטת "החולים" בבית חולים, הבינה ש- "הסרטן.." מלמלה, "הסרטן פיזר גרורות." אמרה בקול מיואש, הבטתי בה, כאילו נשברת לרסיסים קטנים.. "בעצמות האגן ונקודה אחת בכבד." אמרה ה-ד"ר.. הלב שלי התחיל לפעום, חזק יותר, וחזק יותר.. הבטתי במרי, ומרי עדיין שקועה ברשימות. "כשמרי הייתה בת 12.." אמרה אימה של מרי, "..כשהוציאו לה את השחלות ונתנו לו כימותרפיה, זה היה אמור לרפא אותה. אבל זה חזר פעמיים, ועכשיו את אומרת שזה חזר פעם שלישית? בתוך 5 שנים?!" שאלה אימה בקול מודאג.. אביה של מרי חיבקה אותה, ואימה החלה לבכות. הבטתי במרי, ומרי שקועה.. במשהו. הרגשתי כך כל חסרת אונים. "זה סרטן אגרסיבי, ואנחנו נילחם בו באותה אגרסיביות" אמרה הרופאה בניסיון לעודד, "..והצוות באונקולוגיה רוצה לנסות טיפול שונה מהקודם." התקרבתי למרי, ושמתי את ידי על כתפה, היא הביטה בי כאילו מתחננת שאגאל אותה מייסוריה. .."אני אשיג את כל החומר כדי שתוכלי ללמוד על הטיפול." המשיכה הרופאה, מרי הביטה בי, והנידה את ראשה בשלילה, "אני לא זקוקה לזה הפעם." אמרה והסבה את מבטה אל הרופאה, ודחפה לה את הרשימות הצהובות אל ידיה, "..זה טיפול חדש, אולי תרצי לדעת.." "אני לא צריכה לדעת, כי אני לא מתכוונת לעשות את זה. לא משנה מה זה." אמרה מרי בתוקפנות, לא הבנתי מה עובר למרי בראש.. לא יכולתי לתת לה לוותר בקלות ראש שכזאת.. כעסתי עליה באותו רגע. "מרי? על מה את מדברת?" שאלו הוריה, אביה התכופף אליה, "אני לא מבין." אמר, "מרי אם לא.." אמרה לה, "אני אמות. הבנתי." השלימה אותי, ואמרה זאת בכזו אדישות שפשוט הרתיחה אותי. ואפילו לא הביטה בי.. "אני רוצה למות." אמרה לי, ופתאום הביטה לי לתוך עיניי, .."בשלווה, נמאס לי." "הטיפול החדש הזה יכול להאריך את חייך!" צעקה עליה, " אמא! זו רק דחיית הבלתי נמנע." השיבה לה, "את לא יכולה לדעת. אולי ימצאו ריפוי בחודשים הקרובים. נכון ד"ר סטייץ'?" "תמיד יש תקווה לפריצת דרך." ענתה, "אני מחכה לפריצת דרך הזאת כבר 5 שנים!" צעקה מרי על הרופאה בתוקפנות, "מרי!" צעקתי עליה, "אני יודעת במה הכימותרפיה כרוכה, בחילה איומה, הקאות, שלשולים, השיער לי ינשור, אני אפול מרוב עייפות וסחרחורות, והכאבים וההזיות." אמרה באותה תוקפנות והביטה בי, עיניי החלו לדמוע, "..אני לא יכולה לעבור את זה שוב.. אני לא אעשה את זה." אמרה לי פתאום בקול עדין, ודמעות החלו זלגו על פניה. "זה יקנה לנו זמן. אנחנו צריכים את זה." אמר לה אביה, "עברנו את זה מקודם." אמרה לה אימה בבכי, "אנחנו?!" שאלה אותם, .."אמא. כמה שאת אוהבת אותי, את לא תוכלי להבין אך זה." הבטתי בעינייה המלאכיות של מרי, בוכות, עצובות.. מיואשות.. "אולי הטיפול החדש לא יגרום לך להרגשה רעה כמו הקודמים." התערבה הרופאה, "כבר שמעתי את זה בעבר.." השיבה לה, "אמא, אבא. אמבר!.." הביטה על שלושתנו, "..אני אוהבת אתכם. זה לא כדי לפגוע בכם, זה הדבר האחרון שאני רוצה.." "מסתבר שלא." התפרצתי עליה, "נתתם לי חיים נהדרים.." פנתה אל הוריה, "ואמבר.." הביטה בי, "נתת לי כל כך הרבה.. אבל.." הבטתי בה, מתחננת שתחזור בה, "אני מוכנה. אני שלמה עם ההחלטה שלי. ואני רוצה שכך גם אתם. לזה אני זקוקה. לא לעוד כימותרפיה." אמרה והביטה בעיניי שהמשיכו לדמוע.. "לא, לא, לא!" צעקתי עליה, והתחלתי לבכות, "מרי.. בבקשה אל תעשי לי את זה!" צעקתי עליה, היא הביטה בי והתחילה לבכות גם כן, "את הילדה שלי, אני לא אתן לך למות בלי להלחם." צעק אביה, "אנחנו ההורים שלה, אנחנו קובעים עד שהיא תהיה בת 18 לא?" "כן. עד שתהיה בת 18." ענתה הרופאה במבט מודאג, מביטה בי בוכה, "זה בעוד חודשיים." ענתה מרי בכעס. "אז היא תקבל את הטיפול. מתי היא יכולה להתחיל?" שאלה אמה.

 

[עליסה בארץ התפוז]

פרק ג' ואחרון..

"מוזר הא? מזריקים רעל לגוף שלי, וזה אמור להציל אותי." אמרה בזמן הרופאה מסדרת את חדרה, "חשבתי שדבר כזה יקרה אם המחלה תתלקח, ידעתי שהורי לא יבינו, ובמיוחד לא אמבר. היא לא תסלח לי על זה." "על מה, מרי?" שאלה אותה הרופאה, "דיברתי עם עורך דין, והוא אישר שאני בת 18 אני אוכל להחליט החלטות רפואיות ועד אז ההורים שלי מחליטים. אני אהיה בת 18 רק עוד חודשיים. ואני לא רוצה להמשיך בזה לא יומיים בטח שלא חודשים." "מה את מתכננת?" שאלה אותה הרפואה, "עורך הדין יעתור לשופט לגבי זכות הוריי להחליט בשבילי, ובית המשפט יעשה זאת רק אם אראה שהם לא כשירים." --"עצוב לא בהכרח פירושו לא כשיר." --"לדעתי זה הפירוש, וכך גם העורך דין שלי." --"כך נוהגים הורים כשהילד שלהם הולך למות." --"אני יודעת. אבל זה החיים שלי, והגוף שלי, ואחרי כל הכאב הזה.. את לא חושבת שאני "הרווחתי" את הזכות אך אמות?" --"אני מניחה שכן" --"קיוויתי שכך תראי את הדברים. כי אני רוצה לבקש ברשותך, מבית המשפט למנות אותך לאפוטרופסית שלי." "את לא יכולה לעשות לי את זה!" התחלתי לצעוק עליה, "הסברתי לך." השיבה לי בצעקה, "את לא יודעת כמה את חשובה לי! כמה אני אוהבת אותך!" המשכתי לצעוק, ואני בוכה ומביטה בעיניה בחולות-ירוקות.. התקרבתי אליה, אחזתי את ידה בעדינות, "מרי?" הבטתי בפניה במבט מתחנן, מנגבת את הדמעות עם ידיי השניה, "בבקשה.." התחננתי, "אל תעזבי אותי." אמרתי, וחיבקתי אותה בעדינות. "את היחידה שבאמת אהבה אותי." לחשה לה, הבטתי בשפתיה האדומות שנהיו כמעט כחולות, בעינייה הכחולות, שמתחתן "שקיות שינה" בצבע שחור, הבטתי על שיערה, שנראה באותו רגע מושלם. העברתי את אצבעותיי בעדינות בשערה השחור.. קרבתי את שפתיי לשפתיה, פותחת את פי, משחקת בלשונה.. מעבירה את ידיי על פניה המושלמות.. מביטה שוב בעינייה. לא מאמינה שלא אראה אותה יותר, לא אחוש את חום גופה.. לא אשמע יותר את קולה.. התחלתי לבכות, ו"מפלים" דמעות זרמו מעיניי שהספיקו כבר להאדים, "אני אמות בלעדיך!" צעקתי. מרי חיבקה אותי חזק, "אני לא יכולה לסבול יותר." לחשה לי, "תביטי בי." אמרה מרי, וליטפה את ראשי, "מה?" שאלתי בעודי מנגבת את הדמעות.. "אני אגיד לך את זה פעם אחת, ופעם אחת בלבד. אני לא אוהב אף אדם כמו שאני אוהבת אותך.. אני יודעת את זה, את יודעת את זה. וכשאמות- אדע את זה." אמרה בשלווה, ונישקה אותי בצורה שרק היא יכולה, נגעה בי בדרך שרק היא מסוגלת. "מרי?" הסתובבתי לאחור, וראיתי את שני הוריה של מרי, מביטים בנו המומים. הבטתי על מרי, היא תמיד חששה שהוריה יגלו שהיא לסבית. אבל הפעם- "אמא, אבא. אני לסבית." הצהירה, ואחזה בידי.. "יש חדירה של הסרטן לעצם החזה. אני רואה את הצללית." אמרה מרי לרופאה בזמן ששבתי לידה. והוריה עומדים, כמעט בסוף החדר. רחוק ממני. "את רואה היטב." אמרה הרופאה בחיוך, "הייתי יכולה להיות רופאה טובה." החמיאה לעצמה, "אני בטוחה." השיבה הרופאה, וכך גם אני, הייתי בטוחה שמרי תהיה רופאה מצוינת. "את נראת שלווה מאוד." "זה רק בגלל המורפיום.האמת היא שאני מבועתת." אביה של מרי, הסיט את מבטו אליה, ואז אלי. מביט בי כאילו הייתי השטן עצמו. "את יכולה לשנות את דעתך." אמרה ה-ד"ר. "אני לא רוצה." אמרה, והביטה בי.. "את אישה אמיצה." אמרה הרופאה בביטחון, "הודות לך." אמרה מרי באדישות, או שזה היה בשלווה. (?) "מרי!" צעקתי, "מרי!!!!! תעני לי!" המשכתי לצעוק, האחיות, והרופאים התפרצו לחדר, מושכים אותי משם. "מרי!!" המשכתי לצעוק, הבטתי בה, נעלמת.. סגרו את דלת החדר. ושני שומרים מחזיקים אותי. אביה של מרי הביט בי במבט כועס, "תעזבו אותי!" צעקתי, השומרים הורידו את ידיהם ממני. "אתה לא יודע כמה אהבתי את הבת שלך!" צעקתי על אביה של מרי, "מה עשית לבת שלי? עשית ממנה לסבית!" צעק עליי, "או- לא אדוני! הבת שלך הייתה לסבית, הבת שלך אהבה אותי יותר ממה שהיא תאהב אותך בחיים." צעקתי והתפרצתי לחדר. שמעתי את הרופאה אומרת- "שעת המוות- 7:39 " "מרי!!" צעקתי, רצתי אל גופתה המתה, ושוב ניסו למשוך אותי החוצה. "לא!" צעק אביה של מרי, "תנו לה." אמר פתאום באדיבות לב. הבטתי בו, מהנהן לי בראש.. רצתי אליה, מביטה בה. שוכבת, ללא רוח חיים.. "..אני מבטיחה שתמיד אשאר איתך. לא משנה מה יקרה" לחשה לה, ונשקתי למצחה.. חודש אחרי מצאו את גופתי מוטלת בחדרי, ללא רוח חיים.. "...מבטיחה שאשאר איתך. תמיד.." מקווה לתגובות...בר...

 

[טאKילה]

עליסה בארץ התפוז ברוכה הבאה../images/Emo140.gif

ברכותיי מפורום שיחות אל תוך הלילה..

את הסיפור אקרא מאוחר יותר

סוף שבוע נעים..

 

[מכורה לאהבה...]

עליסה...../images/Emo24.gif../images/Emo7.gif../images/Emo140.gif../images/Emo141.gif

ברוכה הבאה אלינו, שבי כאן ותנוחי, מעמל הדרכים. כמה עצוב, כמה מרגש סיפורך. מחבקת אותך מתוקה... שבת שלום, וסוף שבוע נפלא. מכורה לאהבה.