הודעה מעניינת
וקצת הסברים: קודם כל, כן - מה שמאפיין מוסיקה קלאסית זה מבנים. כלומר, לא. יש הרבה דברים שמאפיינים מוסיקה קלאסית. קונטרפונקט, למשל, מאד מאפיין מוסיקה בתקופת הבארוק, ובתקופה הרומנטית והמודרנית כמעט ולא קיים. כנ"ל גם הולכת קולות וכו' - דבר שמאפיין מוסיקה עד המאה ה19, אבל לא מאפיינת את דביסי, למשל - מלחין שמאד השפיע על אמרסון. איך שאני רואה את זה, יש משהו שמשותף לכל המוסיקה שנחשבת 'קלאסית', בכל התקופות, וזאת צורת מחשבה מסוימת, שאין לה קשר לאסתטיקה של הסגנון. במוסיקה קלאסית המחשבה היא על פיתוח הרעיון באופן לינארי. גם בלידר, לפחות באלה שאני מכיר מאת מאהלר ושוברט, למשל, יש חשיבה לינארית. אם תנתח מבנים של הלידר האלו, תראה שלא מדובר ב'בית' ו'פזמון', אלא בהתפתחות לינארית - גם כשקטע חוזר כמה פעמים, הוא מהורמן אחרת וכד'. המיניאטורות, שאתה מזכיר, מעלות שאלה מעניינת מאד, כי בעצם הן די דומות לפופ בכל מה שקורה בהן. למעשה, לא מעט מהן הן בעצם 'שירי' פופ בעצמן, ומושפעות למעשה (מבחינת צורת החשיבה) משירי פופ. גם לא מעט אריות (מתוך אופרות) הן שירי פופ, וזה לא משנה איזה מלחין כתב אותן. בחזרה לרוק: קודם כל, יס דווקא כן משתמשים הרבה בקונטרפונקט בכתיבה לקולות ולכלים. בקלוז טו דה אדג' יש אפילו קטע פוגאלי. ג'נסיס באמת לא מתעסקים הרבה עם הנושא הזה, אבל אמרסון דווקא כן (אם כי בכתיבה לכלים, ולא בקולות). ההשוואה ללהקות כמו הביץ' בויז והביטלס לא נכונה, כי מדובר ביצירות שכתובות ומכוונות אחרת לגמרי. הביץ' בויז באמת השתמשו הרבה מאד בקונטרפונקט, הולכת קולות ומצלולים קלאסיים (מבחינת תזמור), אבל לא לקחו את זה לצורך פיתוח רעיון ברמה 'גבוהה' יותר (וזה לא נאמר לגנאי, דרך אגב. אני מעריך ונהנה מאד מכתיבת פופ טובה, ועוסק בזה גם מדי פעם). כמו שאתה אומר - יש סיבה שאף אחד לא חשב לקרוא לביץ' בויז 'רוק מתקדם', ולעומת זאת כולם קוראים לקינג קרימזון 'רוק מתקדם'. אני מסכים איתך שלחבר 5 שירים לא קשורים ולעשות מהם יצירה ארוכה זאת לא חוכמה גדולה. למרות זאת, לא כל הלהקות הגדולות של הפרוג עשו את זה - בClose to the edge יש בניה מאד מוצקה של היצירה סביב שני נושאים מרכזיים, וכך גם בRelayer. חלק מהלהקות האחרות של הפרוג (ג'נסיס, ג'תרו טאל ואי אל פי למשל) באמת עשו את מה שאתה מתאר ביצירות הארוכות שלהן במידה שונה של 'הדבקתיות'. חלקן אפילו הצליחו, לדעתי, לחבר כמה רעיונות בצורה שנתנה הרגשה של זרימה והתפתחות ביצירה, אם כי מדובר במעין יציר כלאיים - דבר שהוא לא לגמרי קלאסי במחשבה שלו, אבל גם לא לגמרי פופ , כפי שאפשר להגיד על כל הרוק המתקדם, בעצם. אגב, אין קשר בין אורך היצירה לצורת המחשבה שבה. האינוונציות של באך, שציינת, כוללות מוטיב קצר מאד (לרוב עד שתי תיבות, ולפעמים אפילו הרבה פחות מזה) שמתפתח בצורה לינארית לכל אורך היצירה. אם הייתי מתווה שיר פופ של הביטלס, לצורך העניין (ולמעשה, זה כבר נעשה, ואני מחזיק בביתי כרגע עותק של הComplete Scores שלהם, ספר מאד מומלץ בכל מקרה), היצירה היתה תופסת בערך 16 תיבות, וחזרות עליהן (לעיתים עם שינויים קלים בעיבוד). זה שוב לא נאמר לגנאי - לדעתי נדרשת גאונות בשביל לכתוב את 16 התיבות האלו, אבל עדיין מדובר במשהו אחר.
