גמבה חמודה מאד
New member
היי, אני חדשה ובבעיה
לא ידעתי איפה לשים את ההודעה. אני בת 34, נשואה ויש לי 2 ילדים: ילד מאומץ בן 6 וחצי, ילדה ביולוגית בת 6 (יש ביניהם הבדל של בקושי חצי שנה). הבעיה עם הבת. אני מתה על הילד, מאד קשורה אליו. עם הבת אני לא מסתדרת. היא ילדה מאד חכמה ומצחיקה מתוקה, באמת ילדה "טובה" (לא מקללת ולא מתחצפת, כמו רוב חברותיה), אבל כל דבר שהיא עושה מקפיץ לי את הפיוזים וגורם לי להתעצבן. יש לי איתה כל הזמן עימותים, שמובילים אותי להתקפי זעם, שכוללים דפיקת הראש בקיר (שלי, ותרתי משמע, לא מטפורה) ואחר כך בכי והתנצלות. היא לא עושה משהו, אני מתעצבנת, לא גומרת את האוכל, זה משגע אותי (סביב האוכל יש לי כל הזמן עימותים איתה), לא רוצה לישון, כמעט כל דבר. עם הבן זה שונה, אני מקבלת כל דבר שלו, לרע ולטוב, אולי כי יש לו בעיות (פדד וקשב וריכוז) ואולי כי פשוט, אין לי דרך אחרת לאמר את זה, אני אוהבת אותו יותר מאותה (והוא אוכל פחות טוב ממנה ויש לו את הקטעים שלו). אין לי מושג למה אני לא הצלחתי לאהוב את הילדה באותה עוצמה, וזה מוזר, כי היא ביולוגית, ואמורים לאהוב את הילד שמבשר מבשרך יותר, לא? אבל אני לא. עד עכשיו, 6 שנים אחרי שנולדה, לא הצלחתי להיקשר אליה כמו אליו, ובכלל. אני חושבת שאני אוהבת אותה, אבל אין לי מושג למה זה לא בא בטבעיות. אני מתנצלת אחרי כל פעם שאני כועסת עליה ואומרת לה: "אני אמא רעה, מכשפה, יותר טוב שהיתה לך אמא אחרת ואני הייתי מתה" והיא אומרת לי: "אני אוהבת אותך, את האמא הכי טובה בעולם, אל תמותי אל תדפקי את הראש, את תמותי!" כל הזמן היא רוצה את קרבתי, ואני כל כך מנסה לאהוב אותה כמו שצריך, וזה לא בא. אני ממש בדכאון מזה, מרחמת עליה, היא ילדה טובה, באמת, והיא חמודה ומצחיקה ומוכשרת, וראיתי ילדים בגיל שלה, איך הם מתחפצים להורים (ילדה אחת שבאה אליה אמרה לאמא שלה: "כלבה" רק כי אמא שלה ביקשה שתנעל נעליים), והיא פשוט ילדה טובה ועדינה, ואני לא יודעת למה אני לא מצליחה להרגיש כלפיה מה שאני מרגישה כלפי הבן. אני הייתי בטיפול פסיכיאטרי קצת (כלומר, שיחה או שתיים ולקחתי פריזמה כמה שבועות), ולא יודעת למה, לא לקחתי עוד מרשם, חשבתי שהתקפי הזעם והכעס נגמרו, והם חוזרים. אבל מצד שני אני בספק אם זה יפתור את הבעיה. אני לא יודעת איך להשתנות ולתת לה הרגשה שאני אוהבת אותה באמת, או לפחות לשחק אותה. אני לא יודעת אם אפשר בכלל לכפות אהבה, כנראה שלא, וכנראה שכל חיי אוהב אותו יותר, אבל לפחות אני רוצה להפסיק "לטפס" עילה כל הזמן ולהתידד איתה יותר. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, היא אומרת את זה ומחפשת אותי (לחבק) המון, ואני מנסה ומנסה ולא מצליחה...מחבקת אותה והכל, אבל זה לא טבעי וזורם וכייפי כמו איתו. נמאס לי מהמצב, אני לא יודעת לאפיה לפנות, אני חושבת שאני צריכה טיפול פסיכולוגי או לא יודעת מה, אולי גם איתה (היא מדברת יפה מאד לגילה, מאד פקחית וכנה, כך שיש מצב שהיא תדבר אם ישאלו אותה שאלות). מה עושים? אני ממש על סף יאוש, לא ממנה, ממני. אני לא רוצה שהיא תסחוב את זה כל החיים, את ההתנהגות והיחס שלי, שלא הוגן כלפיה, כי היא באמת מתוקה. כולם מתים עליה (גם אמהות של חברים שלה), ורק אני מרגישה אחרת...
לא ידעתי איפה לשים את ההודעה. אני בת 34, נשואה ויש לי 2 ילדים: ילד מאומץ בן 6 וחצי, ילדה ביולוגית בת 6 (יש ביניהם הבדל של בקושי חצי שנה). הבעיה עם הבת. אני מתה על הילד, מאד קשורה אליו. עם הבת אני לא מסתדרת. היא ילדה מאד חכמה ומצחיקה מתוקה, באמת ילדה "טובה" (לא מקללת ולא מתחצפת, כמו רוב חברותיה), אבל כל דבר שהיא עושה מקפיץ לי את הפיוזים וגורם לי להתעצבן. יש לי איתה כל הזמן עימותים, שמובילים אותי להתקפי זעם, שכוללים דפיקת הראש בקיר (שלי, ותרתי משמע, לא מטפורה) ואחר כך בכי והתנצלות. היא לא עושה משהו, אני מתעצבנת, לא גומרת את האוכל, זה משגע אותי (סביב האוכל יש לי כל הזמן עימותים איתה), לא רוצה לישון, כמעט כל דבר. עם הבן זה שונה, אני מקבלת כל דבר שלו, לרע ולטוב, אולי כי יש לו בעיות (פדד וקשב וריכוז) ואולי כי פשוט, אין לי דרך אחרת לאמר את זה, אני אוהבת אותו יותר מאותה (והוא אוכל פחות טוב ממנה ויש לו את הקטעים שלו). אין לי מושג למה אני לא הצלחתי לאהוב את הילדה באותה עוצמה, וזה מוזר, כי היא ביולוגית, ואמורים לאהוב את הילד שמבשר מבשרך יותר, לא? אבל אני לא. עד עכשיו, 6 שנים אחרי שנולדה, לא הצלחתי להיקשר אליה כמו אליו, ובכלל. אני חושבת שאני אוהבת אותה, אבל אין לי מושג למה זה לא בא בטבעיות. אני מתנצלת אחרי כל פעם שאני כועסת עליה ואומרת לה: "אני אמא רעה, מכשפה, יותר טוב שהיתה לך אמא אחרת ואני הייתי מתה" והיא אומרת לי: "אני אוהבת אותך, את האמא הכי טובה בעולם, אל תמותי אל תדפקי את הראש, את תמותי!" כל הזמן היא רוצה את קרבתי, ואני כל כך מנסה לאהוב אותה כמו שצריך, וזה לא בא. אני ממש בדכאון מזה, מרחמת עליה, היא ילדה טובה, באמת, והיא חמודה ומצחיקה ומוכשרת, וראיתי ילדים בגיל שלה, איך הם מתחפצים להורים (ילדה אחת שבאה אליה אמרה לאמא שלה: "כלבה" רק כי אמא שלה ביקשה שתנעל נעליים), והיא פשוט ילדה טובה ועדינה, ואני לא יודעת למה אני לא מצליחה להרגיש כלפיה מה שאני מרגישה כלפי הבן. אני הייתי בטיפול פסיכיאטרי קצת (כלומר, שיחה או שתיים ולקחתי פריזמה כמה שבועות), ולא יודעת למה, לא לקחתי עוד מרשם, חשבתי שהתקפי הזעם והכעס נגמרו, והם חוזרים. אבל מצד שני אני בספק אם זה יפתור את הבעיה. אני לא יודעת איך להשתנות ולתת לה הרגשה שאני אוהבת אותה באמת, או לפחות לשחק אותה. אני לא יודעת אם אפשר בכלל לכפות אהבה, כנראה שלא, וכנראה שכל חיי אוהב אותו יותר, אבל לפחות אני רוצה להפסיק "לטפס" עילה כל הזמן ולהתידד איתה יותר. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, היא אומרת את זה ומחפשת אותי (לחבק) המון, ואני מנסה ומנסה ולא מצליחה...מחבקת אותה והכל, אבל זה לא טבעי וזורם וכייפי כמו איתו. נמאס לי מהמצב, אני לא יודעת לאפיה לפנות, אני חושבת שאני צריכה טיפול פסיכולוגי או לא יודעת מה, אולי גם איתה (היא מדברת יפה מאד לגילה, מאד פקחית וכנה, כך שיש מצב שהיא תדבר אם ישאלו אותה שאלות). מה עושים? אני ממש על סף יאוש, לא ממנה, ממני. אני לא רוצה שהיא תסחוב את זה כל החיים, את ההתנהגות והיחס שלי, שלא הוגן כלפיה, כי היא באמת מתוקה. כולם מתים עליה (גם אמהות של חברים שלה), ורק אני מרגישה אחרת...