פליקס, לא הבנתי את השאלה
פתחת בציניות, וחבל, כי אני אמנם מן האנשים הצינים ביותר עלי אדמות, אך ברגע שזה נוגע במקצוע שלי אני גומרת ציניות ועוברת הלאה. אז ככה: את התואר השני שלי עדיין לא גמרתי רק משום שהמחקר [התיזה] הוא מחקר אורך שלוקח לפחות ארבע שנים, אולי חמש. והתואר השני שלי הוא במדעי הקוגניציה, לומר לך שיש לי רקע בפסיכולוגיה? אני שייכת לאנשים שמתקשים להגות קוגניציה ופסיכולוגיה באותה נשימה, יש אנשים שנקראם פסיכולוגים קוגניטיבים. אז אולי אין לי רקע בפס'. אם תרצי להמשיך ולהבין מהי דעתי בנושא, אני אשמח, אבל לא הבנתי אם את כועסת על כך שילד בן ארבע יהיה עם בן שנתיים וחצי ומוחה על כך שאני לא מתנגדת לזה, או שאת באמת סבורה שהורים "נוטלים את ילדותם" של ילדיהם. אני לא מתנגדת לזה, כי ילד בן ארבע וחצי, אם ילדותו תקינה ובריאה לא ינסה חיקוי עד כדי חזרה מאסיבית אחורה. ואם לילד יש קשיים, אני רוצה להאמין שהגננת תלמד אותם, ותעזור לו. יש גננות מקצועיות שיודעות את עבודתן, ובעיר הזו לא חסרות כאלה לדעתי. ולגבי מה שכתבת בהמשך: אני מכירה פסיכולוגית מעולה [בהייויוריסטית בתפיסתה, אגב} שטבעה בי, ומכך שגם בהורים שעם ילדיהם אני עובדת, כי אני כל הזמן משתמשת בביטוי הזה, את המושג "הפטריות". רחל פארן שמה, אגב. "פטריות" הם ילדים מקסימים וחכמים, שלמדו מגיל שנה לכתוב, חוגי מתמטיקה , אנגלית ומחשב [ועוד ועוד], ויש להם ראש גדול מאוד וחכם מאוד, אך אין לראש הזה כמעט חוט שדרה רגשי.......כי החלק הזה ניטל מהם. לפני חמש שש שנים הילדים האלה אכן צצו כפטריות לאחר הגשם, ואני חשתי שאני ממש נאבקת בהורים ומנסה להחזיר למקום הראוי את החלק הרגשי. כשהגעתי למודיעין זה השתנה. בשלוש שנות עבודתי פה היו לי שלוש קבוצות הורים נהדרות, שנתנו לילדיהם את הילדות שלהם....בכבוד ובאהבה. פוקס? מזל? אולי, אינני יודעת. ודבר נוסף: האחריות על חינוכו של הילד לדעתי היא על הוריו בראש ובראשונה, הגננת היא אפילו לא משנית.......השפעתה על הילד נאמדת בכ-5%!!!!!! אני רוצה מאוד להיות מחנכת, אבל לא לבד, רק עם הורים שנמצאים איתי [לא בהכרח פיסית] , ולוקחים גם הם אחריות על ילדם/ילדתם. עניתי או לא?
איך יכול להיות הדבר
