הייתי בבוקר ברבנות
ישבתי שם ממתין לתורנו (שלי ושל האישה הזאת שעדיין אישתי) להיכנס לדיון ויצא לי להרהר מעט בכל הדבר הזה שקוראים לו נישואים. באיזשהו מקום כל מוסד הנישואים ובטח ובטח הרבנות הזאת, מסמלת מעיני את כל הרע שעבר עלי. ושעבר למעשה על הרבה כמוני. ממסד הנישואים הזה הוא בעיני הבור שקובר כל קשר יפה, כל אהבה טהורה, כל זוגיות מקודשת. לוקחים שני ילדים שממש אבל ממש לא מבינים כלום מהחיים שלהם. מחתימים אותם על נייר מימי הביניים (כתובה), מכניסים אותם חנוטים בבגדים מגוחכים מתחת לסדין עם מקלות, ונועלים אותם עם שתי טבעות. האבות (חנוטים גם הם), כשמובילים את החתן, מוטרדים בכלל בכיסוי ההוצאות ע"י הצ'קים ששוכבים בתיבה הנעולה ולא נותנים כלל את דעתם על העובדה שהם עושים לצאצאיהם, את הרע שחברה עשתה גם להם אי אילו עשורים לפני כן. האמהות במיטב מחלפותיהן, מובילות את הקלה ובודקות בזוית העין את דודה פרידה שאף אחד לא מוכן לקחת את הבת המכוערת שלה ואת דודה יוכבד שחיתנה את דודי שלה בחורף שעבר ולא היה לה מספיק כסף לחתונה כל כך יפה כמו שכאן. שיתפוצצו. שיקנאו. והחופה נערכת והחתן מזיע ומצליח לשבור את הכוס בניסיון הראשון ומותח חזה והכלה רק רוצה לברוח לשרותים להציץ במראה, לבדוק אם האיפור שלה לא נמרח ולסדר שוב את הציצי בחזיה המרופדת (לעצב את החריץ). והאורחים מחבקים ומנשקים והעוזר של הרב מקבל את הבקשיש שלו וממהר עם הבוס למונית בשביל למהר ותפור בדרך עוד זוג של פריירים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם. והאורחים שכל מה שמעניין אותם זה למלא את הבטן ולקבל תמורה להמחאה שהעניקו בחיוך חצי שעה קודם, (ושכמובן התלבטו היטב איזה סכום לרשום עליה), ממהרים לשולחנות ומתנפלים על המזון. מעניין להם את התחת הזוג, האיש והאישה הצעירים וסיימו בזה הרגע את חיי החרות שלהם. וחתונה מסתיימת. וכולם מצטלמים. והאורחים עוזבים והאמהות מחלקות בניהן את שאריות התבשילים שנותרו. והאבות פרומי עניבות רק רוצים לחזור הביתה ולשים את הראש על הקר. והזוג כבר בבית (או בחדר המלון המגעיל) סופרים את הצ'קים. האישה הטריה עורכת רשימות של מי הביא כמה והבעל הצעיר פותח את המעטפות, מקריא את הברכות הלקוניות וחושב בינו לבינו אם יצא לא לפחות איזה זיון הלילה. וכמובן שסקס לא היה שם באותו לילה, כי הרי ברור שאחרי יום כל כך מרגש ואחרי כל כך הרבה יין, לכלה יש כאב ראש. ובבוקר. בבוקר יש עוד שני אנשים צעירים ותמימים שמוצאים את עצמם במציאות חדשה. מציאות שמתוך הוויתה (by definition) קשה, מאוד קשה לצמוח ולהשביח אחד את השני. פשוט עכשיו, כאשר אני עומד בפני סיום הנישואים שלי, אני מוצא את עצמי חושב כמה חבל שהתרבות והחברה שלנו (ושל כל העולם המערבי), לא השכילה, לייצר מסגרת הרבה יותר מועילה והרבה פחות הרסנית.
ישבתי שם ממתין לתורנו (שלי ושל האישה הזאת שעדיין אישתי) להיכנס לדיון ויצא לי להרהר מעט בכל הדבר הזה שקוראים לו נישואים. באיזשהו מקום כל מוסד הנישואים ובטח ובטח הרבנות הזאת, מסמלת מעיני את כל הרע שעבר עלי. ושעבר למעשה על הרבה כמוני. ממסד הנישואים הזה הוא בעיני הבור שקובר כל קשר יפה, כל אהבה טהורה, כל זוגיות מקודשת. לוקחים שני ילדים שממש אבל ממש לא מבינים כלום מהחיים שלהם. מחתימים אותם על נייר מימי הביניים (כתובה), מכניסים אותם חנוטים בבגדים מגוחכים מתחת לסדין עם מקלות, ונועלים אותם עם שתי טבעות. האבות (חנוטים גם הם), כשמובילים את החתן, מוטרדים בכלל בכיסוי ההוצאות ע"י הצ'קים ששוכבים בתיבה הנעולה ולא נותנים כלל את דעתם על העובדה שהם עושים לצאצאיהם, את הרע שחברה עשתה גם להם אי אילו עשורים לפני כן. האמהות במיטב מחלפותיהן, מובילות את הקלה ובודקות בזוית העין את דודה פרידה שאף אחד לא מוכן לקחת את הבת המכוערת שלה ואת דודה יוכבד שחיתנה את דודי שלה בחורף שעבר ולא היה לה מספיק כסף לחתונה כל כך יפה כמו שכאן. שיתפוצצו. שיקנאו. והחופה נערכת והחתן מזיע ומצליח לשבור את הכוס בניסיון הראשון ומותח חזה והכלה רק רוצה לברוח לשרותים להציץ במראה, לבדוק אם האיפור שלה לא נמרח ולסדר שוב את הציצי בחזיה המרופדת (לעצב את החריץ). והאורחים מחבקים ומנשקים והעוזר של הרב מקבל את הבקשיש שלו וממהר עם הבוס למונית בשביל למהר ותפור בדרך עוד זוג של פריירים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם. והאורחים שכל מה שמעניין אותם זה למלא את הבטן ולקבל תמורה להמחאה שהעניקו בחיוך חצי שעה קודם, (ושכמובן התלבטו היטב איזה סכום לרשום עליה), ממהרים לשולחנות ומתנפלים על המזון. מעניין להם את התחת הזוג, האיש והאישה הצעירים וסיימו בזה הרגע את חיי החרות שלהם. וחתונה מסתיימת. וכולם מצטלמים. והאורחים עוזבים והאמהות מחלקות בניהן את שאריות התבשילים שנותרו. והאבות פרומי עניבות רק רוצים לחזור הביתה ולשים את הראש על הקר. והזוג כבר בבית (או בחדר המלון המגעיל) סופרים את הצ'קים. האישה הטריה עורכת רשימות של מי הביא כמה והבעל הצעיר פותח את המעטפות, מקריא את הברכות הלקוניות וחושב בינו לבינו אם יצא לא לפחות איזה זיון הלילה. וכמובן שסקס לא היה שם באותו לילה, כי הרי ברור שאחרי יום כל כך מרגש ואחרי כל כך הרבה יין, לכלה יש כאב ראש. ובבוקר. בבוקר יש עוד שני אנשים צעירים ותמימים שמוצאים את עצמם במציאות חדשה. מציאות שמתוך הוויתה (by definition) קשה, מאוד קשה לצמוח ולהשביח אחד את השני. פשוט עכשיו, כאשר אני עומד בפני סיום הנישואים שלי, אני מוצא את עצמי חושב כמה חבל שהתרבות והחברה שלנו (ושל כל העולם המערבי), לא השכילה, לייצר מסגרת הרבה יותר מועילה והרבה פחות הרסנית.
