היחס למוות

[בילי79]

היחס למוות

לפני תקופה אישה צעירה ובריאה שהכרתי חלתה ונפטרה בזמן קצר מאוד.
אפשר לומר שמאז אני מודעת לנוכחות של המוות כל רגע.
האם מישהו היה נוכח למוות שאינו עקב תאונה של אדם צעיר ובריא באופן פתאומי?
תרצו לספר איך אתם מתמודדים עם אנשים שהכרתם ואינם? עם האפשרות שכל אדם קרוב ואהוב עליכם ימות בכל רגע? האם יש מישהו שחושב על מוות (לא בכוונה של התאבדות אלא על מוות בלתי צפוי ואפשרי של כל אחד כל יום) באופן קבוע?

 

[ga26]

למה חשוב אם זה כתוצאה ממחלה ולא מתאונה - הרי כל העניין זה

הקושי לאבד אדם יקר בגיל צעיר והמחשבות על המוות עקב כך - לא?

 

[בילי79]

הסבר

הכוונה היא לא רק לקושי של המוות עצמו אלא לאפשרות המיידית הקבועה שזה יתרחש בכל רגע ולכל אחד.
תאונה נתפסת ארוע שניתן למנוע (כלומר במידה מסוימת לשלוט על ההתרחשות) או עקב רשלנות (רכב לא תקין רצפה שבורה וכו') - וניתן אולי לצפות להתרחשותה במידה מסוימת.
אבל גם אדם שנמצא בכושר גופני מצוין, ומקפיד על מזון בריא, ונמצא לכאורה במקום בטוח ו"סתם" צופה בטלוויזיה יכול לקבל התקף לב, ולמות תוך מספר דקות.

 

[ga26]

כאדם שאיבד את אחיו בתאונה כשהוא היה בן 22 אני אומר לך שאת

עושה אבחנה לא נכונה.
תאונה יכולה להיות באשמתך וגם שלא באשמתך והיא קורת בפתאומיות. זה לא משנה בכלל אם ניתן או לא למנוע את זה כי אנחנו לא באמת יכולים להתכונן לכל סכנה בחיים ולהתגונן בפניה. ולכן אני יכול להגיד לך על עצמי שמאז המחשבות על המוות בהחלט קיימות. הידיעה שהוא נוכח ויכול להגיע בכל עת.

 

[בילי79]

אני משתתפת בצערך על מותו של אחיך

לא ידעתי. עברת חוויה כואבת ומטלטלת. אתה וודאי יכול להבין את ההרגשה שלי.

השאלה שלי במקור הייתה מופנית לאנשים שבאים ממקום אחר ושאינם מכירים ממקור ראשון התנסות אישית עם מוות בלתי צפוי ושבכל עת אינו כולו בשליטתנו, כפי שכתבת. ומכאן צורת
וגם לשמוע מאותם אנשים שלא מנוסים - איך הם מתמודדים עם האפשרות הקיימת של המוות, איך ממשיכים עם השיגרה. אולי ללמוד מאנשים שלא עברו חוויה טראומתית איך הם מרגישים לגבי תפקוד עם הכחשה חלקית וללמוד מהם. מהשיתוף שלך בחוויה הפרטית והכואבת והלקחים שהפקת אפשר ללמוד את הגישה וההשקפה המעשיים, שמאפשרים לך להמשיך ליצור בחיים ולהמשיך לתפקד בשגרה המחייבת, למרות ובמקביל לידיעה ולנוכחות של הכאב והזיכרון.

 

[ga26]

תודה

 

[ga26]

אז כפי שציינתי זה לא עונה לקריטריון שתארת אבל אחי נהרג

בתאונה בגיל צעיר לפני מספר שנים. אני יכול להגיד לך שהתחושות שלי השתנו במהלך השנים בעיקר כתוצאה משינויים בחיים שלי ולא שינויים בכאב שגדול (רק שבוע שעבר נסעתי באוטו ונזכרתי בו ובכיתי עד עמקי נשמתי).
עד אותו יום לא חשבתי לעומק על המוות. אבל מאז בתקופה הראשונה התחושה הייתה - "הבל הבלים הכל הבל". כלום לא חשוב כי מחר נמות. הכאב היה בלתי נתפס.
עם הזמן יש שגרה שצריכים לתחזק ואתה נשאב אליה בעל כורכך. אבל, גם אז אתה חושב כל הזמן עליו ועל המוות.
אני גם עם הזמן אפילו השלמתי עם המוות. כמי שמאמין בבורא עולם אני מאמין שיש חיים אחרי המוות. והנשמה היא נצחית. ההשלמה שלי עם המוות באה כשהיו קשיים שנערמו ואז אמרתי לעצמי שהמוות הוא בעצם מלאך טוב מאוד - הוא מבטיח שלייסורים ולמחשבות הקשות ולעצבות תהיה סוף - ואז אגיע למקום טוב יותר.
אבל, חשיבה אמיתית על מה שאת מתארת החלה רק אחרי לידת בני הראשון. פתאום יש אדם שהוא יותר חשוב ממני ואני אוהב אותו אהבה עזה שהיא יותר מהאהבה שלי לעצמי. אז המחשבות החלו.
אני כל הזמן חושב על מה יקרה אם היום אמות - איך ילדיי (פעוטות) יסתדרו? איך הורי יתמודדו עם מוות נוסף?
ויש לי ימים של מחשבות לוגיות כאלה - כל אדם בסוף מת. לכן ביום מן הימים אאלץ להיפרד מקרובי משפחתי (הורים/ אשה/ ילדים) ואז השאלה מה אני מעדיף? שהם חס ושלום ימותו קודם ואני אחווה עוד אבדן וקושי בלתי נסבלים או שאני חס ושלום אמות קודם והם יחוו את אותו אובדן וקושי - ואין לי תשובה.

אלה רק חלק מהמחשבות שצצות כל הזמן על מוות מאז.

 

[מרתה אולוביץ]

נתקלתי בכמה מקרים של מוות פתאומי

3 מקרים של דום לב ומקרה של מוות בזמן לידה.
היו גם 3 מקרים של מחלה קצרה שלא ארכה יותר מ 3-4 שבועות, והאדם נפטר. אלו המקרים שאני זוכרת.
2 מהמקרים של דום לב היו של אנשים בגילי. אחת כשהייתי בת 27 והאחד כעת, לפני כמה חודשים.
איך מתמודדים? בימים הראשונים מרגישים את שבריריות החיים. הרגשתי פחד. בשני המקרים האחרונים (אבא לאחר מחלה קצרה, וקרוב משפחה שנפטר מדום לב), הרגשתי שהייתי רוצה להתחלף איתם. כשאבא נפטר הרגשתי שאני ממש רוצה להרוג את עצמי, ורוב השבעה הייתי באשפוז.
אני חושבת על המוות הרבה. המוות הוא חלק ממני ולא חשוב עד כמה אני יודעת שלא אפגע בעצמי, המחשבות על המוות קיימות. מה יקרה אם אני אמות, מה יקרה אם בעלי ימות, מה יקרה אם אחד מאחי ימות וכו'.
איך מתמודדים עם זה?
פעם הייתי חופרת במחשבות על כך. כיום אני משתדלת להרגיע את עצמי שכולם בסדר ולא יקרה כלום. מן הכחשה שכזו, אחרת באמת קשה לחיות עם הידיעה שהעולם הזה רגעי ושאפשר למות ממנו כל דקה, סתם כך בלי שום סיבה מיוחדת.

 

[בילי79]

הפתעת אותי

מסיבה בלתי ברורה הייתה לי הרגשה שעברתי חוויה יוצאת דופן - ועוד יסתבר שאני במיעוט כאן..
משמח אותי לשמוע על אנשים שבעד הכחשה, בעד לחיות את החיים בלי "לחפור".. חלק מהטיפולים שעברתי כללו "חפירות" ולא תמיד הייתי משתפת פעולה ולא חושבת שזו החובה שלי.. ואני גם לא חושבת שזה הכרחי כדי להצליח.
כמו שאדם לא חייב בחייו לעבור טיפול כדי להרגיש טוב, כך לא כל אדם שלא מרגיש טוב מוכרח לעבור טיפול כדי להרגיש טוב. אבל אם טיפול יכול להועיל, המשמעות שהוא יכול להשפיע, ולכן הוא גם עלול להזיק, וחשוב להיות עם היד על הדופק.

ומעניין אותי אם עוד אנשים חוו תסכולים מטיפול, כשהמטפל רוצה לפעול לפי אג'נדה שלו, לעזור למטופל להשתנות בזמן שהמטופל רק רוצה אוזן קשבת למשל.
ומעניין אם מטפלים מרגישים תסכול ממטופלים שלהם, כשהם לא רוצים להתקדם בקצב שהמטפלים חושבים שכדאי או אפשרי.
מודה שחלק מהתגובות שאני מקבלת כאן ממגיבים בין שהם מטפלים ובין כותבים נעימים לי יותר מחלק מטיפולים שעברתי בתשלום ותוך כדי כאב נפשי וגופני עז.

 

[מרתה אולוביץ]

3 דברים

האחד - ההרגשה של לחשוב / להרגיש שאני חווה דברים יחודיים, משותפת להרבה מהאוכלוסיה. לא מעט אנשים (כולל אני) הופתעו לגלות שיש עוד אנשים שחושבים ומרגישים כמותם, והם לא היחידים בהרגשה הזו.
השני - העבודה על ההכחשה (אין לי מילה אחרת מתאימה) היא עבודה שלי עצמי, בלי קשר לטיפול. אני פשוט מנסה לנרמל את המחשבות שלי ולהציב אותם בפרופורציה הנכונה, ולא לשקוע בדמיונות שלא מציאותיים כרגע, כי זה גם מוריד את מצב הרוח ומעלה את מפלס הדיכאון.
השלישי - גם אני מרגישה שמה שקורה כאן ובעוד פורומים (לאו דווקא פסיכולוגיים), זוהי התנסות חשובה בחיים וקלה יותר לעיכול מאשר טיפול פנים מול פנים. מאז תחילת ימי באינטרנט ותחילת השתתפותי בפורומים שונים, עברתי שינוי משמעותי בתחומים שונים (כמו קבלה עצמית, העלאת ביטחון עצמי ועוד) שלא היה קורה בשום דרך אחרת ובשום טיפול פסיכולוגי.

 

[שחר חרישי]

גם אני קיבלתי המון מהפורומים

ולו בעצם היכולת להרגיש שאני חלק מקהילת האדם, לא עצם זר ומוזר, (ומצד שני) לא תופעה ייחודית ומרתקת. זה בהחלט עזר לי מאוד לדעת שיש עוד (די הרבה) אנשים שמתמודדים עם תחושות דומות , על רקע עבר דומה, וההתמודדות שלי מקבלת מימד של שותפות גורל עם אותם מתמודדים אחרים, הגם שבאופיה היא מאוד אישית ופרטית. כלומר, פתאום המאבק הפרטי שלי בדיכאון הוא חלק מהמאבק "שלנו", וזה מפקיע ממנו את תחושת הבדידות הנוראה שמאפיינת מאבקים כאלה בדרך כלל....

 

[שחר חרישי]

אני לא חוויתי מוות פתאומי של אדם קרוב

ולו מפני שאין לי הרבה אנשים קרובים... אבל כן מודעת לאפשרות ומודעת לנוכחותו של המוות, כאיום הרובץ ממש מתחת לפני השטח. חושבת לפעמים בחרדה מה יהיה אם יקרה משהו לאחד מילדיי. או להוריי, שכבר אינם ממש צעירים. ולאישה אחרת לא-ממש-צעירה שיש לי קשר קרוב איתה. זה נמצא במחשבה, בהחלט. על עצמי אני לא חוששת, משום מה. לא יודעת איך אתמודד אם חלילה. מקווה שלעולם לא אדרש לשאלה...

 

[בילי79]

חוויה מול ידיעה

נראה שאת באיזון האופטימלי - מודעת, חושבת, מרגישה ויחד עם זאת את מצליחה לאחוז במידת הביטחון לגבי עצמך וב"רקע" יש אמונה וקבלה מאוד משמעותיים.
תמיד היית שלמה כל כך עם המחשבה על המוות או שיש לך פעולות מסוימות שאת נוקטת בהן?

 

[שחר חרישי]

לא נוקטת בפעולות כלשהן

חוץ מלהכריח את עצמי להפסיק לדמיין תסריטים קשים בתקופות שמצב הרוח הרודר כופה אותם עלי... התסריטים האלה עוסקים במוות של היקרים לי ולא במוות שלי, כי אני לא רואה איום גדול בידיעה שאמות. כשאנינחושבת על זה - אני כן מפחדת מהחוויה עצמה. מתחושת המוות. איך מרגישים כשהחיים הולכים ואוזלים מתוכך? כשהצרכים החיוניים ביותר של הגוף שאתה נמצא בתוכו - אינם נענים, ואתה חסר אונים ויכול רק להיות צופה פסיבי, אבל צופה שחווה הכל מבפנים, בטקס הזה של מותך? אני פוחדת להרגיש את כל זה, טבל לא פוחדת ממה שיבוא אחר כך. כלומר, לא יותר ממה שאני כבר פוחדת מהחיים כאן...

הדבר היחידי שיצער אותי אם אמות עכשיו, נגיד, הוא הפרידה מילדיי. והידיעה שהם יכאבו מאוד ולאורך זמן רב. אבל זהו, זה בעצם מה ש"יש לי להפסיד", להרגשתי. וזה מספיק כדי שארצה לשמור על החיים, אבל לא מספיק כדי שאפחד על עצמי והתסריטים הקודרים יעסקו בי עצמי....

 

[Mלכת השלג]

מזדהה מאוד

 

[אופירA]

היתה לי מכרה בגילי, שנפטרה ממחלה תוך זמן קצר

וכמובן אמא שלי, שמתה בשיבה טובה, ולא היתה קרובה אלי בשום צורה.
כך שלא חוויתי מעולם אובדן של אדם קרוב ואהוב עלי.

לגבי האנשים שהכרתי ואינם (שכאמור לא היו קרובים אל ליבי באופן מיוחד), התמודדתי ע"י שעברתי הלאה. לא נתקעתי במחשבותיי בהרגשה המוזרה, שהנה, פתאום, האדם היה ואיננו. ברור שהרגשתי אותה, אבל לא תקעתי אותה בתוכי.
גם מחשבה תיאורטית, על אנשים שאהובים עלי, אני לא תוקעת בתוכי. היא עשויה להופיע באקראי בקצב מספיק נדיר מכדי להטריד את נפשי, ואז אני מתבוננת בה, ומעבירה הלאה, באמירה של: אני לא צריכה בכלל להתמודד עם זה ולהיות "מוכנה" לזה. זה לא שלי ולכן זה לא מעסיק את מחשבתי.
בדיוק כמו שלא באות לי כלל מחשבות תיאורטיות על הידרסות בתאונת דרכים כל אימת שאני יוצאת מפתח ביתי בכוונה לרדת לכביש.

אם חס ושלום משהו כזה יקרה בחיי, יהיו לי אז הכוחות להתמודד, ובכלל, יהיה לי תפקיד להתמודד. נכון להיום אין לי שום תפקיד כזה, אז אין שום סיבה "להתאמן" אליו...

 

[בילי79]

אם הבנתי נכון

את שולטת במחשבותייך וביכולתך לבחור בכל זמן באיזה רגש תתמקדי.
השאלה האם יש לך חרדה מהמוות שאת מתמודדת איתה, דרך השליטה על המחשבה, או שזו אפשרות תאורטית ורחוקה ולכן אין בחוויתה משמעות רגשית לפחות כרגע, כלפייך

 

[אופירA]

ברוך ה', אין לי שום חרדה מהמוות

זו אפשרות תיאורטית רחוקה ללא משמעות רגשית כרגע.
בדיוק כהגדרתך.

 

[בילי79]

וטוב שכך

תודה אופירה ששיתפת

 

[לאורה101]

מחשבות על מוות

אני חוויתי מוות די מהיר, עניין של שבועיים, של חמי ז"ל אך מכיוון שהוא היה איש מבוגר וכבר זכה לראות נינה זה היה מאד מפתיע במהירות אך לא נחווה כטראומתי מידיי.
לפני כארבע שנים חמותי , שאותה אהבתי מאד מאד, נפטרה באופן פתאומי בגיל צעיר וזה היה די הלם.
קורה די הרבה שאני חושבת על מוות פתאומי כשמישהו יוצא לנסיעה למשל עולות במוחי המחשבה מה אם ...
כמו כן לא מזמן עברתי ניתוח ומאד פחדתי מה יקרה אם לא אתעורר ממנו, מה יקרה למשפחתי ואיך בעלי יסתדר בשבעה וכו'....
אני מנסה בכוח לדחוק מחשבות אלו לאחורי המוח. ובד"כ מצליחה אבל זה תמיד קיים.
לדוגמא במוצאי ליל הסדר בעלי וילדיי נסעו לפנינו ואני נהגתי ברכב של הוריי כי אבי היה עייף וחולה, קצת לפני הגיעו ליעד היתה תאונה לפנינו בכביש ומחשבותי ישר 'עפו' לכיוון של מה אם אלו הם...
לא נרגעתי עד שעברנו את התאונה כי לא יכולתי להתקשר לבעלי ללא הדיבורית ברכב שלא שלי.
לסיכום המוות , לצערי, הוא חלק מהחיים ולדעתי כולם חושבים עליו במידה זו או אחרת אך צריך להשתדל מאד שזה לא ישתלט לנו על החיים.
יום טוב לכולם