נעמי טאובר
New member
מחשבות על מוות
שלום לכולכם
מוות הוא אחד הדברים הקבועים והוודאיים בעולמנו: הוא יקרה לכולנו במוקדם או במאוחר. זה גם אחד הדברים שהכי קשה להכיר בהם, ושאנו מנסים (וכנראה גם זקוקים) להדחיק ולשכוח מהם רוב הזמן. מאידך- כאשר מוות של אדם קרוב הולם ומכאיב לנו, ומפגיש אותנו בעוצמה עם רעיון מותנו- קשה להתעלם, ואולי גם טוב להסכים לחשוב על כך.
בספר קהלת נאמר "טוב ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה באשר הוא סוף האדם והחי יתן את לבו", פסוק שלא יהיה פופולרי כל כך בזמננו, אך רומז לרווח אפשרי מנתינת הלב למחשבה על סוף החיים. חלק מהאנשים שנפגשים עם המוות דרך חוויית -כמעט מוות, או דרך מחלה מסכנת חיים- מספרים שמהטלטלה הזאת הם למדו לשנות ולהיטיב את חייהם: לערוך מחדש את סדרי העדיפויות, לראות מה הכי חשוב להם ולהתמקד בכך, לפתוח את הלב לקרובים להם ולבטא רגשות הוקרה ואהבה שלא הרשו לעצמם לחלוק קודם לכן, ולהניח לטרדות ועומסים שבפרספקטיבה של כלל החיים מתגמדים, ולעשות שינויים בחייהם כך שיתאימו להם ולערכיהם.
אני מציעה להתבונן במחשבות על מוות לא כדבר שיש להרחיק /לקרב, אלא לשאול: איך מתנהלים עם המחשבות. יש מחשבות שהן בעצם חרדות, ובהן כמובן לא כדאי לשקוע, אבל אולי לא צריך בהכרח לברוח, אלא לזרום הלאה במחשבות וגם להתבונן בהן, וברגשות שהן מעלות. המחשבות (על מוות או על כל דבר קשה אחר) עלולות להסתחרר במערבולת שמושכת למטה רק אם נשארים איתן לבד בעומס רב מכדי להכיל. כשמשתפים ומשוחחים- נהיה דיאלוג וזה פורה יותר, (ובהזדמנות זו- תודה למי שפתחה את הנושא כאן). הדיאלוג יכול להיות גם עם ספר או שיר או טקסט כלשהו של דברי חכמה. אחרי הכל- אנחנו על כתפי אלפי דורות שהתחבטו בשאלת המוות ורבים מהם גם כתבו על כך. ( כמה זה מרחיב את הלב ומחייה לשוחח דרך טקסטים עם אנשים שחיו ומתו מאות או אלפי שנים לפנינו ומשתפים אותנו במחשבות ורגשות שמהדהדים בנו.. )
שלום לכולכם
מוות הוא אחד הדברים הקבועים והוודאיים בעולמנו: הוא יקרה לכולנו במוקדם או במאוחר. זה גם אחד הדברים שהכי קשה להכיר בהם, ושאנו מנסים (וכנראה גם זקוקים) להדחיק ולשכוח מהם רוב הזמן. מאידך- כאשר מוות של אדם קרוב הולם ומכאיב לנו, ומפגיש אותנו בעוצמה עם רעיון מותנו- קשה להתעלם, ואולי גם טוב להסכים לחשוב על כך.
בספר קהלת נאמר "טוב ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה באשר הוא סוף האדם והחי יתן את לבו", פסוק שלא יהיה פופולרי כל כך בזמננו, אך רומז לרווח אפשרי מנתינת הלב למחשבה על סוף החיים. חלק מהאנשים שנפגשים עם המוות דרך חוויית -כמעט מוות, או דרך מחלה מסכנת חיים- מספרים שמהטלטלה הזאת הם למדו לשנות ולהיטיב את חייהם: לערוך מחדש את סדרי העדיפויות, לראות מה הכי חשוב להם ולהתמקד בכך, לפתוח את הלב לקרובים להם ולבטא רגשות הוקרה ואהבה שלא הרשו לעצמם לחלוק קודם לכן, ולהניח לטרדות ועומסים שבפרספקטיבה של כלל החיים מתגמדים, ולעשות שינויים בחייהם כך שיתאימו להם ולערכיהם.
אני מציעה להתבונן במחשבות על מוות לא כדבר שיש להרחיק /לקרב, אלא לשאול: איך מתנהלים עם המחשבות. יש מחשבות שהן בעצם חרדות, ובהן כמובן לא כדאי לשקוע, אבל אולי לא צריך בהכרח לברוח, אלא לזרום הלאה במחשבות וגם להתבונן בהן, וברגשות שהן מעלות. המחשבות (על מוות או על כל דבר קשה אחר) עלולות להסתחרר במערבולת שמושכת למטה רק אם נשארים איתן לבד בעומס רב מכדי להכיל. כשמשתפים ומשוחחים- נהיה דיאלוג וזה פורה יותר, (ובהזדמנות זו- תודה למי שפתחה את הנושא כאן). הדיאלוג יכול להיות גם עם ספר או שיר או טקסט כלשהו של דברי חכמה. אחרי הכל- אנחנו על כתפי אלפי דורות שהתחבטו בשאלת המוות ורבים מהם גם כתבו על כך. ( כמה זה מרחיב את הלב ומחייה לשוחח דרך טקסטים עם אנשים שחיו ומתו מאות או אלפי שנים לפנינו ומשתפים אותנו במחשבות ורגשות שמהדהדים בנו.. )
