האחר והשונה...
היחס אל האחר והשונה בעקבות הרחקתו של חבר מהבית.
אני הופכת והופכת בעצמי למצוא נקודה של נקיפות מצפון, ומוצאת שאלה קיימות. יחד עם זה, אני עדיין שלמה עם עצמי, למרות נקודות כאלה פה ושם. כבר אמרתי לא פעם שאני ממש לא אוהבת לחבוש את כובע המנהלת הכחול ולמחוק או להרחיק אנשים, כמו גם להוביל דיונים וכאלה. נדמה שזה בדיוק המצב ממנו אני מבקשת להימנע כשאני אומרת את המשפטים הללו. במקרה הנ"ל, אני יודעת שעשיתי ככל שיכולתי, גייסתי את כל אורך הרוח שברשותי, על מנת להימנע מהרחקה אלא שכלום לא עזר. אדרבה, מעבר למה שהתנהל בפומבי, ניהלתי עוד התכתבות איתו דרך המסרים, ואם פה האדון הנ"ל דיבר "לא יפה", הרי ששם הוא פשוט קילל – אותי אישית ואת חברי הבית.. נדמה שהזלזול ותחושת העליונות ניכרה מכל פסיק בכתביו. מצטטת רק אחד קטן: – "על הזין שלי הבית שלך"... רבים אחרים אני מעדיפה שלא לצטט.. למרות זאת, המשכתי, לדבר יפה, לבקש, להזהיר, לעודד אלא ששוב נתקלתי בעוד ועוד גועל נפש, שאולי יכולתי לסבול כל עוד היה מופנה כלפי בלבד, אלא שכאשר זה התחיל לפגוע באמת בחברי הבית, לא ראיתי ברירה אחרת. רוב ילדותי שלי, נחשבתי ל"חריגה", לא משום מוגבלות שהייתה לי או משהו כזה, אלא פשוט אחת שלא ממש מקובלת בחברה, ומשם אני יודעת שלמדתי לפנות המון מקום לשונה ולאחר, משום שידעתי איך מרגישים, ידעתי את התסכול והכאב שתחושת הדחייה מביאה איתה. אני כותבת כל הזמן – יש מקום לכולם, ומתכוונת בדיוק לזה, אלא שחברים אחרים בבית כנראה לא חשבו כך, ואולי בצדק, ולכן האדם הזה הורחק. כתבתי לו באחד המסרים האישיים שזה בסדר להתנגח בי, אבל שירד מאחרים... הוא המשיך, והתרחב אפילו, מאדם אחד לעוד ועוד ולכן לא היה עוד מקום מבחינתי להשאיר אותו פה. לא... אני לא מצטערת. (אגב, מאז קיים הבית הזה, זו הפעם השנייה שאני מרחיקה מישהו....) ביקשתי (גם ממנו) לא פעם להתדיין פה לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, מי שרוצה לעשות זאת מוזמן להשתמש במסרים, אלא שהוא המשיך... ואף הגדיל לעשות. אם כבר מדברים על זה, אז אני מבקשת לגלות עוד משהו... תיבת המסרים שלי עולה על גדותיה מרוב תלונות של חברי הבית, רובם ככולם כמעט.. ולא רק על דרך כתיבתו של בודי, אלא על חברים נוספים ש"לא מקבלים את האחרים כמו שהם" ואני מצטטת מתוך מסר של מישהו שעזב את הפורום מרצונו משום שלא ממש התייחסו אליו כאל שווה להרגשתו. מה לדעתכם אמור להיות התפקיד שלי כמנהלת? איך אני אמורה לרצות את כולם? איך אני אמורה לגרום לכולם להרגיש טוב בבית? האם אני אמורה בכלל לעשות את זה? נכתב פה איפה שהוא – ואהבת לרעך כמוך.... אני כל כך מסכימה למשפט הזה, ואולי כדאי שארחיב רגע... כאשר אני שלמה עם עצמי שום דבר לא יכול לפגוע בי.. כאשר מישהו בכל זאת מנסה לפגוע ולהרעיל, אני פשוט לא מתייחסת אליו יותר, ולכן הוא לא יכול לפגוע בי.. מה איתכם? האם באמת כל מה שנכתב פה יכול להיות אישי? אני לא מדברת רק על המקרה הנ"ל. אני חושבת שלאהוב את האחר או לקבל את האחר, לא חייב להיות באותה מידה שאתה אוהב את עצמך, אני לא חושבת שחייבים לאהוב את כולם אבל כן.. לקבל, להבין שיש גם להם מקום, ואולי אפילו תפקיד סמוי מהעין. למשל, לא מעטים מאיתנו משלבים בהודעותיהם סימני קריאה מרובים כל כך שנדמה שלו יכולתי לשמוע את דבריהם במקום לקרוא, הייתי שומעת צעקות ולא דיבור... מאחר ואנו קוראים ולא מדברים, הרי שטון הדיבור חסר ואיתו כל מה שנלווה אליו. כאן אנו לוקחים ומקבלים את הדברים כל אחד דרך המסננת האישית שלו, ולכן כלאחד עשוי לקבל אותם אחרת.
בוקר טוב לכולנו