היום

רננהלי

New member
היום

בכיתי בטיפול מלאאאאאאאאאא סיפרתי לאחרונה פה שאני עצורה, שאני לא נותנת למטפלת שלי או לאף אחד לחדור אליי. כי כאילו הכל קיבל אצלי איזשהו איזון, והאיזון הזה רופף ואני מפחדת לפרק אותו. ובזמן האחרון לא מספיק התחשק לי להגיע אליה, ולא היה לי הרבה על מה לדבר, פשוט כי השתבללתי בתוכי. כי פחדתי לפתוח, ולפרק דברים יציבים בגלל זה. ואני חייבת להיות עכשו חזקה בגלל העבודה החדשה, אסור לי להתפרק, להחליש את עצמי על ידי פלספסנות ובכיות. אבל מה שיצא הוא שלאחרונה הייתי פשוט עצורה, וגם להיות עצורה זה כואב וקשה מאוד. זה להשאיר את הרעל בפנים. והיום דיברתי איתה על זה. (כבר דיברנו על זה. אבל עד עכשו דיברתי על זה מבחוץ לי- סיפרתי לה על זה בקול די קר, חיצוני לי לכאורה. ולא יכולתי להיפתח.) בשבת היה זמן שחשבתי קצת כשהרגשתי רע, ונתתי לעצמי לבכות קצת, וזה ממש פתח אצלי משהו, שיחרר, והרגשתי טוב יותר. אז אני חושבת שזה היה גם בטיפול היום. בכיתי, ואמרתי מה עוצר אותי, והרגשתי טוב יותר אחר כך. ודיברנו על זה שאני מפחדת שאם אפול לא יהיה מי שחזיק אותי. ואמרתי לה שגם היא לא. כי גם היא לא זמינה לי. אני פוגשת אותה פעם בשבוע, וזהו. ושהיא כמו כל האחרים בעצם, שלא יכולים להיות בשבילי עד הסוף, אז מה זה שווה? ולמרות שאמרתי מילים שקשות לי ועדיין כואבות לי בפנים, זה עזר. אני לא לגמרי מצליחה להעביר לכם את מה שעברתי, אבל במשהו רציתי לשתף. מה אתם חושבים על העניין הזה? אולי לפעמים עדיף להישאר עצור כדי לתפקד? ומתי לא? ואיך בכלל נפתחים? כי זה הרי לא ממש בכוונה שהופכים עצורים, זה מתוך חרדה ופחד. יו אני מה זה צריכה חיבוק עכשו חיבוק אמיתי, אולי אפילו ממנה
 

opalit

New member
../images/Emo60.gif

וואי איך שאני מזדהה.. הפחד לשחרר, הפחד שלא יהיה מי שיחזיק אותי, ולא יהיה מי שיחזיק. אני לא יכולה לכתוב מחשבה, ואני מקווה שתקבלי חיבוק חם
אין כמו חיבוק :) ורק הזדהות ללא תשובות ...
 
בטחון בעצמי ותלות באחר

אני חושבת שחלק גדול מתלות במישהו אחר נגרם בגלל חוסר בטחון בעצמי. בכך שאם יקרה משהו רע - אני (אתה, את וכו') אדע להתמודד עם המצב. ברגע שהעצמי מתחזק, אז חברויות נכנסות לפרופורציה ולמסגרת אחרת מאשר: להיות שם בשבילי וכדומה. המסגרת של חבר/ה תהיה יותר - שיתוף, תמיכה, בילוי, החלפת דיעות. כן, גם להיות שם בשביל השני, אבל זה לא עמוד התורן של החברות. ולגבי הפסיכולוגית. קודם כל, היא כבר אמרה לך (אם אני זוכרת טוב) שאת יכולה להתקשר אליה. זו אופציה טובה מאד. פגישות פעם בשבוע, נראה לי שהן פרופורציה טובה מאד, במיוחד לעניין הזה. כיום, אחרי שעברתי כבר את גיל 17, אני נפגשת עם כל מיני חברים בתדירות די דומה. פעם בשבוע, לכמה שעות. כשהייתה לי חברה שהייתי מאד תלויה בה, באמת נפגשתי איתה כל יום - ואז, כשנוצר נתק, הפגיעה שהרגשתי הייתה מאד מאד חזקה.
 
../images/Emo24.gif ענקי ענקי ממני...

אני לא מאמינה בלעצור את עצמנו, אני חושבת שבכי מידי פעם זה משהו שצריך לעשות, לא להכריח את עצמנו כמובן, אבל אם רוצים ומרגישים צורך אז ללכת על זה, זה מרגיע אותנו יותר, זה מוציא אבן מהלב ממש. איך נפתחים: מנסים להבין מאיפה הפחד הזה להיפתח נובע, ומתמודדים עם הפחד הזה בצעדים קטנים לאט לאט, פרה פרה.
 
*חיבוק חם חם*

הפחד מנפילה שלא יהיה איש בסביבה להושיט יד ולעצור אותה.. מוכר. ולמדתי על בשרי שהנפילה אינה כה קרובה וממשמשת ובאה, כמו שהפחד ממנה נדבק בי ללא סיבה ממשית ומביא להיסטריה. אני הלכתי למשפחה שלי ושיתפתי בחרדה הזו שמדירה שינה מעיניי. גם אמרתי שאני לא מרגישה נפילה קרבה כמו הפחד ממנה. וביקשתי שיגידו לי במילים ובקול צלול שהם לצדי וישמרו עלי. ביקשתי שיגידו לי את זה כל הזמן. בלי הפסקה. ויחבקו. זה עודד אותי. זה נתן לי לחזור לישון בלילה. היום אני יותר חזקה. ועדיין הולכת לאבא ואומרת לו: "אבא תגיד לבת שלך כמה אתה אוהב אותה.. נו תגיד.." והוא אומר לי שהוא אוהב אותי ושהוא שומר עלי... וזה לא רק אמירה, הרי אני רואה שהוא משגיח תמיד. בודק איפה יותר מידי ואם צריך לשמור עכשיו יותר.. ובעלי? הוא בכלל.. תחשבי שכל לילה הוא מבטיח לי שהוא שומר. שואל אותי לשלומי ומצב רוח מספר פעמים ביום. מדבר איתי. זה עוזר לי מאוד. גורם לי להבין שאני לא לבד. שגם כשהשגרה פוקדת אני לא נשכחת. יש לי כתובת ויד מושטת תמיד. זה מה שעשיתי אצלי. אולי זה יכול לעזור גם לך? *חיבוק חם חם ומוחץ*
 

רננהלי

New member
אהההה

היא התקשרה אליי!! עכשו הפסיכולוגית שלי. לשאול איך היה היום הראשון בעבודה. אני בשוק בחיים היא לא התקשרה אליי סתם ככה. וגם אני לא. רק בשביל דברים טכניים כמו קביעת זמן טיפול. ולהבה, היא לא אמרה לי אף פעם שאני יכולה להתקשר. גם לא אמרה שלא. מעולם לא שאלתי. ואני אף פעם לא התקשרתי סתם ככה. בעצם לא, בעצם פעם אחת כן, כי רציתי להודיע לה שהתקבלתי לעבודה, אבל היא לא ענתה, אז ויתרתי. וסיפרתי לה את זה השבוע. וכנראה היא התקשרה כדי לתת לי הרגשה שהיא איתי, כדי שאני לא ארגיש שאין מי שיחזיק אותי אם אפול, כי זה מה שדיברנו עליו בטיפול. והופתעתי מאוד. וזה היה לי מוזר. מאוד. תמיד מוזר לי לדבר איתה בטלפון. כי אני מרגישה שהכל מתנקז לשעה הטיפולית וברגע שהיא נגמרת, ובין הטיפולים, אין כלום. ועוד מעט אני אתחיל לבכות. זה מערער משהו מהשיווי המשקל הרגיל שלי, שהתרגלתי שהיא לא נמצאת בין לבין. תמיד כשאני מדברת איתה בטלפון, זה כאילו היא לא המטפלת שלי. כאילו אנחנו סתם מכרות שצריכות לקבוע משהו. שום דבר מהרגשות של הטיפול לא עולה שם, אפילו לא בטון דיבור שלי. כי אני כאילו לא צריכה אותה בין לבין. אני 'מסתדרת'. וגם כשהיא שאולת 'מה שלומך' אני עונה 'בסדר' קורקטי ויבש ותו לא. וחושבת שהיא ממילא לא התכוונה שאני באמת אספר לה מה שלומי כרגע. וגם עכשו כשהיא התקשרה, חיכיתי שהיא תשאל משהו טכני, אם אפשר להזיז את שעת הטיפול או משהו. למרות שבמקום נסתר מאוד בלב קיוויתי שהיא התקשרה פשוט כדי לראות מה קורה איתי. והמוזר זה שזה קרה באמת. אפילו לא הצלחתי יותר מדי לדבר כי זה הפתיע אותי. ולא ידעתי מה לומר, אם לומר כל מה שהיה לי על הלב וכל מה שהרגשתי היום לגבי העבודה, וזה שהופתעתי- ומה עושה לי הטלפון שלה. אם בכלל יש מה לפתוח את זה בטלפון. אז רק סיפרתי קצת מה שהיה היום בעבודה (היה טוב, דרך אגב) ושירדה לי קצת החרדה מהעבודה. אני פשוט מרגישה מוזר, כולי מעורבבת בתוכי.
 

רננהלי

New member
כן

היא מקסימה מסתבר (קשה לי לחלק לה מחמאות, כי לא מוגדר לי מה אני מרגישה כלפיה) קצת עבר לי מה שהרגשתי אותו יום. והיום התקשרתי לבקש להיפגש שוב השבוע. התלבטתי אם לבקש, אבל אז אמרתי לעצמי שאם אני מתלבטת, אז אני אבקש וזהו. כדי לתת לעצמי להיזדקק לה ולא ישר 'להסתדר בעצמי' לבד. לא ברור אם נצליח לקבוע זמן. ועכשו אני בכלל מעורבבת בגלל הכל. העבודה. מה שהרגשתי כשהיא התקשרה. מבולבלת. וחייבת כבר ללכת לישון.
 
למעלה