היום
בכיתי בטיפול מלאאאאאאאאאא סיפרתי לאחרונה פה שאני עצורה, שאני לא נותנת למטפלת שלי או לאף אחד לחדור אליי. כי כאילו הכל קיבל אצלי איזשהו איזון, והאיזון הזה רופף ואני מפחדת לפרק אותו. ובזמן האחרון לא מספיק התחשק לי להגיע אליה, ולא היה לי הרבה על מה לדבר, פשוט כי השתבללתי בתוכי. כי פחדתי לפתוח, ולפרק דברים יציבים בגלל זה. ואני חייבת להיות עכשו חזקה בגלל העבודה החדשה, אסור לי להתפרק, להחליש את עצמי על ידי פלספסנות ובכיות. אבל מה שיצא הוא שלאחרונה הייתי פשוט עצורה, וגם להיות עצורה זה כואב וקשה מאוד. זה להשאיר את הרעל בפנים. והיום דיברתי איתה על זה. (כבר דיברנו על זה. אבל עד עכשו דיברתי על זה מבחוץ לי- סיפרתי לה על זה בקול די קר, חיצוני לי לכאורה. ולא יכולתי להיפתח.) בשבת היה זמן שחשבתי קצת כשהרגשתי רע, ונתתי לעצמי לבכות קצת, וזה ממש פתח אצלי משהו, שיחרר, והרגשתי טוב יותר. אז אני חושבת שזה היה גם בטיפול היום. בכיתי, ואמרתי מה עוצר אותי, והרגשתי טוב יותר אחר כך. ודיברנו על זה שאני מפחדת שאם אפול לא יהיה מי שחזיק אותי. ואמרתי לה שגם היא לא. כי גם היא לא זמינה לי. אני פוגשת אותה פעם בשבוע, וזהו. ושהיא כמו כל האחרים בעצם, שלא יכולים להיות בשבילי עד הסוף, אז מה זה שווה? ולמרות שאמרתי מילים שקשות לי ועדיין כואבות לי בפנים, זה עזר. אני לא לגמרי מצליחה להעביר לכם את מה שעברתי, אבל במשהו רציתי לשתף. מה אתם חושבים על העניין הזה? אולי לפעמים עדיף להישאר עצור כדי לתפקד? ומתי לא? ואיך בכלל נפתחים? כי זה הרי לא ממש בכוונה שהופכים עצורים, זה מתוך חרדה ופחד. יו אני מה זה צריכה חיבוק עכשו חיבוק אמיתי, אולי אפילו ממנה
בכיתי בטיפול מלאאאאאאאאאא סיפרתי לאחרונה פה שאני עצורה, שאני לא נותנת למטפלת שלי או לאף אחד לחדור אליי. כי כאילו הכל קיבל אצלי איזשהו איזון, והאיזון הזה רופף ואני מפחדת לפרק אותו. ובזמן האחרון לא מספיק התחשק לי להגיע אליה, ולא היה לי הרבה על מה לדבר, פשוט כי השתבללתי בתוכי. כי פחדתי לפתוח, ולפרק דברים יציבים בגלל זה. ואני חייבת להיות עכשו חזקה בגלל העבודה החדשה, אסור לי להתפרק, להחליש את עצמי על ידי פלספסנות ובכיות. אבל מה שיצא הוא שלאחרונה הייתי פשוט עצורה, וגם להיות עצורה זה כואב וקשה מאוד. זה להשאיר את הרעל בפנים. והיום דיברתי איתה על זה. (כבר דיברנו על זה. אבל עד עכשו דיברתי על זה מבחוץ לי- סיפרתי לה על זה בקול די קר, חיצוני לי לכאורה. ולא יכולתי להיפתח.) בשבת היה זמן שחשבתי קצת כשהרגשתי רע, ונתתי לעצמי לבכות קצת, וזה ממש פתח אצלי משהו, שיחרר, והרגשתי טוב יותר. אז אני חושבת שזה היה גם בטיפול היום. בכיתי, ואמרתי מה עוצר אותי, והרגשתי טוב יותר אחר כך. ודיברנו על זה שאני מפחדת שאם אפול לא יהיה מי שחזיק אותי. ואמרתי לה שגם היא לא. כי גם היא לא זמינה לי. אני פוגשת אותה פעם בשבוע, וזהו. ושהיא כמו כל האחרים בעצם, שלא יכולים להיות בשבילי עד הסוף, אז מה זה שווה? ולמרות שאמרתי מילים שקשות לי ועדיין כואבות לי בפנים, זה עזר. אני לא לגמרי מצליחה להעביר לכם את מה שעברתי, אבל במשהו רציתי לשתף. מה אתם חושבים על העניין הזה? אולי לפעמים עדיף להישאר עצור כדי לתפקד? ומתי לא? ואיך בכלל נפתחים? כי זה הרי לא ממש בכוונה שהופכים עצורים, זה מתוך חרדה ופחד. יו אני מה זה צריכה חיבוק עכשו חיבוק אמיתי, אולי אפילו ממנה
ורק הזדהות ללא תשובות ...
